ראובן רובין, "הנביא במדבר", מתוך הסדרה "מבקשי אלוהים", 1923. חיתוך עץ. אוסף לוין, ירושלים
"בורחסטיין תקף אותי פעמיים. בפעם הראשונה זאת היתה רק דחיפה ומכה בפנים; בשנייה הוא ניסה להרוג אותי. יצאתי מהבניין שהקליניקה שלי נמצאת בו, וכשראיתי אותו כבר היה מאוחר מדי. הוא התקרב אלי מלפנים. כנראה תיכנן לתקוף אותי מאחור, כי הוא אחז סכין עם הלב פונה כלפי מטה. בלי לחשוב גוננתי על עצמי בידיים. לא אמרתי דבר, לא התחננתי, לא צעקתי, בורחסטיין הניף זרוע אל בין כתפי ותקע את הסכין בגבי. שבוע לאחר מכן נטשתי את העיר. נטשתי גם את חוליה, אשתי".
(מתוך "בורחסטיין", סרחיו ביסיו, מספרדית: סוניה ברשילון. זיקית, 2014)
"האוונגרד היהודי – מודליאני, ליפשיץ, זדקין ואחרים", מוזיאון מאנה כץ, חיפה
פתיחה: ראשון, 14.12.14. אוצרת: סבטלנה ריינגולד
מאז הכרזתו של המשורר האיטלקי פיליפו מרינטי על הקמת התנועה הפוטוריסטית בשנת 1909, הואצה התקדמותו של המודרניזם המערב-אירופי לעבר מהפכה רוחנית וחברתית. אווירה מהפכנית זו גררה אחריה תגובה נרחבת ופרשנויות מגוונות בזירת האמנות היהודית באירופה ובארץ ישראל. בתגובה לאתגר שהציבו תנועות האוונגרד בתחילת המאה ה-20, גיבשו האמנים היהודים והארצישראלים תפיסה מיוחדת של המודרניזם.
מרסל ינקו, "העיתון", 1916–1919 בקירוב. תבליט גבס. אוסף מוזיאון חיפה לאמנות
מחשבות מושעות. שער נעול מזדעזע ממהלומות שמוטחות מצדו השני? דימוי יפה אבל חלקי. אלה מחשבות שצריכות מדבר שומם לגמרי כדי להישמע. גם לא מדויק. עיר מצורעים, שאין בה סכנה להדביק איש? עוד לא. מרחב של יצורים שעשויים מחלקי אברים? מאחרים למסיבה שנאספים בחוץ, כל אחד בנפרד, מתחת לכרכובי הבית, בצל? קפקאי.
התערוכה "האוונגרד היהודי" במוזיאון מאנה כץ בחיפה מבקשת להאיר את חשיבות מעורבותם של הציירים היהודים והארצישראלים בעשייה האוונגרדית בתחילת המאה ה-20, כהכרה במרחב תרבותי שהשראתו ראשונה במעלה. בתערוכה מוצגות יצירות של הבולטים שבהם, ביניהם אמדאו מודיליאני, מרסל ינקו, ז'אק ליפשיץ, אוסיפ זדקין, חנה אורלוף, נתן אלטמן, יששכר ריבאק, אל ליסיצקי, ציונה תג'ר, מנחם שמי, ראובן רובין ואחרים. קווים דומים מתגלים הן במראה החיצוני והן בתוכן היצירות שנוצרו במוסקבה, וילנה, ורשה, לודז', ברלין ופריז, וגם בארץ ישראל.
מוזיאון מאנה כץ, רח' יפה-נוף 89, חיפה, 04-9119372. שעות פתיחה: א'–ד', 10:00-16:00, 22:00–19:00, ה', 10:00–22:00; ו', 11:00–13:00, 19:00–22:00, שבת, 10:00–22:00.
אפרת גל, "מוזיאון ההגנה", שמן על עץ, 2014
"אתה רוצה ללכת הרחק ממני? החלטה שאינה גרועה מכל החלטה אחרת. אך לאן תלך? איפה ה'הרחק ממני'? על הירח? אפילו שם לא, וחוץ מזה, לא תגיע הרחק כל-כך. אם כן, לשם מה כל זה? לא מוטב שתתיישב בפינה בשקט? לא מוטב כך? שם בפינה החמה והחשוכה? אינך מקשיב? מגשש למצוא את הדלת. אך היכן יש דלת? למיטב זכרוני, אין בחדר הזה דלת. מי העלה בדעתו אז, כשבנו זאת כאן, תוכניות הרות-עולם כגון זו שלך? ובכן, דבר לא הולך לאיבוד, מחשבה כזאת אינה הולכת לאיבוד, נדון בה סביב השולחן העגול, ויהי הצחוק שכרך".
(פרנץ קפקא, מתוך "מחברות האוקטבו", מגרמנית: שמעון זנדבנק, עם-עובד, 1998)
מכון אלפרד: "סופרלנד" ו"בית אליושה – Maison Dom-Ino"
פתיחה: חמישי, 18.12.14, ב-20:00. אוצרת: אפרת גל
"סופרלנד" הוא פרויקט משותף של האמנים אפרת גל, חברת מכון אלפרד, אמנית ואוצרת, וגיא קניגשטיין, יוצר ואופה. השניים הכירו לפני כמה שנים בתור למוזיאון בית אנה פרנק באמסטרדם, ומאז זוממים להקים מוזיאון משלהם. בתערוכה תוצג סדרת הציורים "מוזיאון ההגנה" (מתוך "הארכיון הציוני"), לצד מיצבי זיכרון אינטראקטיביים של "העמותה להנצחה גמישה". באמצעות יוזמות הנצחה שונות פועלת העמותה לקידומו של זיכרון גמיש ומרובד ומעודדת השתתפות ציבורית מודעת ופעילה בהבניית הזיכרון החברתי-לאומי: שכבה על גבי שכבה (על גבי שכבה), סמל ועוד סמל (ועוד סמל), סיסמה מאחורי סיסמה (מאחורי סיסמה). טשטוש או הדגשה, רשמים או רישומים, שאלה פתוחה או שאלה אמריקאית, תעמולה או הזמנה, הרואיות או חוסר אחריות, דם או דיו. (רק) כך או אחרת.
רועי פביאן, תמונות הצבה מתוך "בית אליושה – Maison Dom-Ino", 2014. צילום: טל נסים
לאט לאט. אני יודעת איזה דיבור מושעה. הדיבור השירי, המסתחרר לאחור ולצדדים. הוא סוג של בית למחשבות המושעות, הוא יודע לדבר איתן בלי להישיר אליהן מבט, כי זה טיבן בעצם, מבט ישיר מעלים אותן מיד. אז מה מושעה? המבט האלכסוני?
"בית אליושה – Maison Dom-Ino" היא תערוכת יחיד של האמן רועי פביאן, שתוצג בחדר המדרגות של בניין מכון אלפרד, עם מוצגים אמיתיים ובדויים מההיסטוריה המבנית והאנושית של הבניין. פביאן, אדריכל, מתכנן ערים וחוקר תרבות אורבנית, בוחן את תולדות העיר תל-אביב–יפו תוך נקיטת עמדה אינטר-דיסציפלינרית. במקביל הוא בודק תפיסות חלל ומשמעות של המרחב באמצעים אמנותיים ותוך בחינת גבולות חברתיים נורמטיביים. התערוכה משתמשת בחדר המדרגות של מכון אלפרד כחומר גלם וכמושא לעיון וביקורת. המסע מתחיל באב-טיפוס המודרניסטי של לה-קורבוזיה, Maison Dom-Ino, מלקט שיירי עבר ודמויות מפתח ומתמקד בשנים שהבניין שימש בית הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הישראלית. לצד מרכיבים ומוצגים מושתלים, מפוענחות נקודות בליה קיימות של ברזילים מחלידים בקיר ובליה מפוברקת החקוקה בבטון.
מכון אלפרד, סמטת שלוש 5, תל-אביב. ג'–ה', 17:00–21:00, ו', 10:00–14:00, שבת, 11:00–15:00.
משה קופפרמן, רישום, 1971, אוסף קופפרמן, קיבוץ לוחמי-הגטאות
"ובכל זאת, אילו התברר שהטל והמטר האלה אינם מרווים את צמאוננו, וגן העדן הכזיב, והוא נחות מן החיזיון שיש לנו בלבנו, אילו התברר שהוא פגום ומגומד, כי אז אולי לא אחד מהנידונים, אילו ניתנה לו הברירה, היה מעדיף, כמוני, את הגיהנום שלו, את עינויי הנצח, ובלבד שלא יידע שגן עדן אינו קיים כלל".
(מתוך "המעבר בים סוף", זופיה רומאנוביצ'ובה, 1960. מפולנית: עדה פגיס. עם-עובד, 1995)
"תחת מחיקה", תערוכה קבוצתית במוזיאון תל-אביב
פתיחה: שישי, 12.12.14, ב-12:00. אוצרת: אירית הדר
האמנות בת זמננו רוויה בסימני מחיקה. התבוננות במחיקות הנראות לעין בעבודות אמנות חושפת את מה שהיה פעם שלב סמוי בתהליך היצירה. המבט הנדרש לנוכחות של המחוק וליחסי מחוק/נראה הוא מושא התערוכה "תחת מחיקה". שם התערוכה שאול מתחום הפילוסופיה. הפילוסוף הגרמני מרטין היידגר טבע את המהלך כאמצעי אסטרטגי: המלה נמחקה כיוון שבמובנה הרווח היא נמצאה לא מתאימה במדויק, אך היא נותרת קריאה בהיותה נחוצה עדיין ובהעדר תחליף הולם. ז'אק דרידה מיקם תחת מחיקה את מערכת הסימון בבחינת המצב הקבוע והאכזרי של קיומנו כיצורים לשוניים שאינם יכולים לדבר, אלא תוך שימוש במלים שנטענו מראש במטעני משמעויות שונים, גם אם וכאשר איננו עומדים מאחוריהם.
יאיר ברק, Blank, הזרקת פיגמנט על נייר ארכיוני, 2008. באדיבות האמן וגלריה ג'ולי מ.
לא. מחשבה מושעית היא מחשבה שירדה למחתרת, שהסימנים היחידים הגלויים לקיומה הם כתמים בהירים על הקירות, היה שם דיבור ותלשו אותו באשמורת אחרונה. זה דיבור אסור, זה לא דיבור מושעה. מושעה הוא מי שהוצא-אל-מחוץ-לשעות.
גם באמנות, מחיקה אינה מבטלת את קיומם של דברים כאילו לא היו כלל, מחיקה היא סימן המסמן את עצמו מעל ובתוך מה שכבר קיים. באמנות החזותית רבים סוגי ואופני המחיקה הנוכחים בו בזמן; כל אופני המחיקה מותירים עקבות בנוסח ההוספה המכסה ומוחקת. נוסף להעֲלמה במחק, השפשוף פוגם במשטח ומותיר בו סימנים ושאריות שלאחר מעשה. סימון בקו, הסתרה או כיסוי, הם תוספות אניגמטיות הפוגמות בקיים או מנכיחות תהליך רב-שכבתי. עצם המחיקה ממקדת את תשומת הלב במה שעומעם, בקיום הבו-זמני של מחוק ונראה. סימני המחיקה הם צללי הרפאים של המחוק, נוכחות התופסת את מקומו בעודה משמרת אותו ודוברת את היעלמותו.
בתערוכה משתתפים לארי אברמסון, אמיליו איסגרו, אלורה וקלזדייה, קרן בנבנישתי, דגנית ברסט, יאיר ברק, גרי גולדשטיין, מאיר גל, מריו גרסיה-טורס, יונתן הירשפלד, יהושע נוישטיין, אנרי סאלה, פול פייפר, הנס-פטר פלדמן, אידריס קאן, ג'וזף קוסות, משה קופפרמן, אנילה רוביקו.
ג'וזף שפרינצק, "ההחלפה", מוזיאון תל-אביב. צילום: יאיר מיוחס
"היא היתה אישיות מרתיעה. כהה. היא היתה מהפנטת, אדם בעל משקל, טונות. היא דיברה ופעלה בקצב אטי. היא לא היתה מחושבת, אבל מכוונת. כאשר היא פנתה אליך היא עמדה מאוד קרוב, קרוב יותר מהמקובל, ממרחק הנוחות. העיניים הירוקות שלה, שקועות עמוק בארובות העיניים, שיקפו את המיקוד האינטואיטיבי שלה. באופן מכוון לחלוטין היא אחזה, לא בכף היד, אלא באמה, והחזיקה אותך שבוי, בעוצמה שהיתרגמה לסמכות. המלים שלה היו אטיות ומדודות במקצב מושלם. אלוהים ציווה שאנשים ימותו כשהם טבולים באשמה ויתחננו לשמים. יהודית יצרה בי רגשות אשמה דתיים שכאלה. לא יכולתי לעזוב את הנוכחות שלה בגו זקוף. נטשתי כמו תולעת. היא הסתכלה על העזיבה שלי. הצל שלה שט וטיפס עד התקרה".
(מתוך טקסט של יהושע נוישטיין בגליון "הליקון" 106, "פרידה מיהודית הנדל", 2014)
"הֵד: מעשה קולי במוזיאון", חללי האגף החדש של מוזיאון תל אביב לאמנות
מופעים בינלאומיים באינטראקציה עם הקהל
במהלך סופ"ש שבין ה-11.12 ל-13.12 ייערכו בחללי מוזיאון תל-אביב לאמנות מופעים היוצרים מפגש מסקרן ויוצא דופן בין קולות ותנועה ושנוצרו במיוחד להקשריו ולמאפייניו הייחודיים של המוזיאון. במסגרת המופע הקהל יעבור בין שלושה חללים באגף החדש של המוזיאון: מפל האור, גלריית אוסף רקנאטי והספרייה החדשה לאמנות של המוזיאון. אמנים: מרתה גורניצקה (פולין), ג'וזף שפרינצק (ישראל), לוס טורזנוס (ספרד), גיא גוטמן (ישראל). אוצרת אורחת: דנה הלר. אוצרת הפרויקט במוזיאון תל-אביב: טל לניר, הפקה: קרני ברזילי. משך כל עבודה כ-30 דקות. כרטיס כניסה: 50 שקל. מספר המקומות מוגבל. להזמנות: 03-6077020. לפרטים: כאן.
מתוך "Lava Almas", טוי בוי, המרכז ללימודי אפריקה, תל-אביב
המחשבות על המחשבות המושעות נידונו להסתחרר. הרי הן מקיפות דבר שאיננו. המושעוּת היא הדבר, לא עצם המחשבה. כי מתהום המחשבות המושעות לפעמים מטפסת איזו מחשבה, קרועה, חלקית, פגומה, מוכתמת, ומתיישבת איפשהו, בשולי איזה דיבור יציב, משמיען, בפליטת פה, תמיד יישאר בה אות הקין של המושעית-לשעבר, או להפך, תהיה לה הארשת הממלכתית של מי שנחלץ מן השבי, אבל הדיבור המושעה שלה יישאר תמיד החלק המביש, זה שאין מדברים בו.
"Lava Almas" ("רחצו נפשותיכם"), האמן טוי בוי, המרכז ללימודי אפריקה, תל-אביב
פתיחה: 12.12.14. אוצרת: עידית טולידאנו
האמן האנגולי אדלבּרטו פֶרֵיירה (טוי בוי) מציג את המתחים החברתיים והמגדריים בסביבה האורבאנית המשתנה של לואנדה. טוי בוי חי ועובד בלואנדה, אנגולה, למין הולדתו ב- 1976. הוא בגר בצל מלחמת האזרחים הממושכת (1976–2002) ששינתה את פני ארצו ובין היתר הביאה לתהליך עיור מואץ. כמו מרבית תושבי הבירה, הוא עקור במולדתו ומתמודד עם חיים בעיר ללא תשתיות ראויות, שטופת עוני ופשע, ומנגד עושר בלתי נתפס של מיעוט זעיר. מרחובות העיר הוא שואב את ההשראה ליצירתו ומלקט את החומרים לעבודתו.
גלריית המרכז ללימודי אפריקה, שדרות רוטשילד 46, מגדלי אלרוב, קומה 22, תל-אביב. ימים א'–ה', 09:00–18:00. לפרטים: 054-9393217.
כרמלה וייס, "סרקופג", שמן על בד, 70X90 ס"מ, 2014
"עשו לה אחד מאותם מבחנים מוזרים שאי-אפשר לדעת בהם מה הקשר בין השאלות ובין מה בעצם רוצים לדעת עליה. אנה השיבה: ילדה עם צמיד פלסטיק גנוב, לאמא שלי, דלק, יער במבט מלמטה, בכל יום, שלוש פעמים ביום, יונים, הבכורה, אבא ואח אחד, יסמין, כמו ספוג, קרישי דם, שלוש-עשרה כפול שבע, פנינים, צהוב, כאב, אך אחת, כלבים לבנים, הקיבה, בגיל שלושים, האוזניים שלי, גברים בלי זקן, נייר צלופן, קיץ. וככה שעתיים. היא לא זכרה את כל השאלות, אבל זכרה את כל התשובות עליהן".
(מתוך "בבשר החי", ורה ג'אקוני, מספרדית: סוניה ברשילון. זיקית, 2014)
כרמלה וייס, "כמו מים בתוך מים", גלריה P8, תל-אביב
אוצר: אסי משולם. פתיחה: חמישי, 11.12.14, ב-20:00
תערוכת היחיד של כרמלה וייס היא תוצאה של מחקר אתנוגרפי המתאר עבודת שדה בעולם בדוי. התערוכה מציגה עולם הזוי ומסתורי, שנופיו שוממים והוא מתנדנד על המתח שבין טבע פראי וראשוני לזהות תרבותית מגובשת. עולם זה, חף מקיום אנושי, מאוכלס בידי יצורים דמויי קופים, שנדמה כי הם מקיימים תרבות משל עצמם. המקומות שבהם הם חיים נעים בין שיממון אפוקליפטי של עולם שהיה וחרב לבין נופי בראשית של עולם שטרם נברא. זהו משל על הקיום האנושי האבסורדי, המבודד ביקום. קיום הנע בין הכרתו את עצמו כפסגתה של האבולוציה לבין היותו נקודת מוצא פרימיטיבית להתפתחות שכלל עוד לא התחילה.
גלריה P8, רח' יהודה הלוי 79, תל-אביב, שלישי, 11:00–15:00, רביעי-חמישי, 15:00–19:00, ששי-שבת, 11:00-15:00. טל' 050-5543485.
מתוך "כסות", רותם רייצ'ל חן, בית האמנים, תל-אביב
אבל יש מחשבות מושעות שהושעו לאו דווקא בגלל נידחות שבטבען, או חתרנות, מחשבות שאין בהן שום תו של גיבּוֹרוּת, מחשבות של "סתם", שהיחסים שלהן עם נקודת המשען רופפים, מחשבות-לא-חשובות, הן מושעות מהמישור הפנימי הדיאלוגי, הן נידונו ליפול לבאר ההיא. משום מה אני נזכרת בבֶּבֶּר.
"כסות", תערוכת יחיד של רותם רייצ'ל חן, בית האמנים, תל-אביב
אוצרת: ורה פלפול. נעילה: 27.12.14
בתערוכת היחיד הראשונה שלה מציגה חן, 27, בוגרת המחלקה לצילום בבצלאל, מקבץ תצלומים הנע בין צילומי אופנה לצילומי טבע דומם, תוך טשטוש הגבולות ביניהם. חן משתמשת במעשה הצילום החושפני להסתיר דבר-מה במצולמיה, חוסמת פנים בפורטרט, מלבישה את העירום, מחביאה את הגלוי, מפירה את השלווה ומרחיקה את האינטימי. עולם הפנטזיה הנשקף בצילומים מכיל ללא היררכיה חפצים מאגדות, דמויות מציורים פרה-רפאליסטיים, אובייקטים נשיים, דוגמניות ממגזינים, גיבורי אגדות ילדים וסימנים של הנשגב. בטווח העדין הזה שמתקיים בין המשולש אופנה-אומנות-מודל, נוצרת הצלמית של רותם – אסתטיקה נשית שמסרבת להתאים עצמה לתבניות.
בית האמנים, רח' אלחריזי 9, תל-אביב, טל' 03-5246685. ב'-ה', 13:00-10:00, 19:00-17:00; ו', 13:00-10:00; שבת, 14:00-11:00.
מתוך "כסות", רותם רייצ'ל חן, בית האמנים, תל-אביב
ראיתי אותו בפעם הראשונה בכיכר, במשמרת מחאה כלשהי של איזו תנועה פוליטית מופרכת שהוקמה לילה קודם בביתי, בטח לרגל איזו מלחמה או "מבצע". הוא דידה, מרחוק נראה צולע, מקרוב סתם הלך בצעדים משתנים, פעמים רחבים ופעמים קטנים. זה היה יום קיץ והוא לבש חליפה של מרוקאים זקנים, אפורה ומחויטת וישנה מאוד, עם חולצה לבנה מתחת, למרות שישבה עליו בול נראתה חליפה של מישהו אחר, היה לו שיער שחור ודק מאוד, פנים קטנות וחדות, והוא ניגש ישר אלי. לא הכרנו, אבל מיד ידעתי שהוא בבר, השם שלו נזרק פה ושם, והוא אמר משהו כמו, מה מרוקאית כמוך עושה עם כל השכנוזים האלה. אחר-כך הוא עלה על מדרגת אבן בכיכר ודיבר בקולי קולות, לא זוכרת מלה, רק שכל אותו הזמן התרוצצו לכל עבר המארגנים עם מגפונים ושלטים וניירות עמדה ועסק גדול, כאילו איש לא ראה אותו. אני לא זוכרת אם הייתי מכווצת מבושה או מאוהבת לגמרי, רק היה ברור שכשהוא שם למעלה על המדרגה, מדבר וידיו בכיסי המעיל הישן המחויט, הוא לא דיבר לאוזני איש, גם לא לאוזני.
כתובת המדור:
yayinzol@gmail.com
