את הראשון בקושי ראיתי, עמד מוסתר למחצה בעמוד, ביקש סיגריה, ואז אש, ואז מצית, א' הגיש לו, החליפו דברים, א' אמר, מזומן, ממ, ושלף ארנק, שלפתי גם אני, באוטומט.
מישה רפופורט, "הארה", גלריה דן, תל-אביב. אוצר: חגי שגב. רפופורט, יליד 1948, אלמה-אטה, קזחסטן, עלה לארץ בשנות ה-90, חי ועובד בתל-אביב. נעילה: 18.12.14. רח' בן-יהודה 7, ראשון עד חמישי, 10:30–19:00, שישי, 10:30–14:30. לפרטים: 03-5243968, וכאן: http://www.dangallery.co.il/#!gallery-artists/c22j5. בתמונה: ללא כותרת, שמן על בד, 120×150 ס"מ
השנייה עברה מהצד שלי, מכירה אותה מאותו מקום, אותו יום, אותה שעה, מכנסיים גדולים ממידתה, כמעט נופלים, שיער חלק, חובט בפניה עם כל צעד, גוף דק-עבה לחלופין, במאמץ עילאי להיאסף, קרוס מסמים, עיניים עצובות מוות, לא כבויות, עוד לפני שביקשה נתתי לה מה שנשאר מהכסף הקטן, א' מיד הצטרף. אמרה תודה פשוט וחם, בנאדם בלי כסף מקבל מבנאדם עם כסף, תודה, והלכה.
מישה רפופורט, ללא כותרת, שמן על בד, 130X130 ס"מ, 2014
השלישי התנדנד בקולי קולות, נחבט מקיר לקיר, הושיט יד אבל לא עצר, המשיך ליפול הלאה.
"When X and Y", ליליאנה פרבר ומיכל אורגיל, גלריה אלפרד, תל-אביב. אוצרת: טליה רז. פתיחה: חמישי, 20.11.14, ב-20:00. נעילה: 13.12.14. ליליאנה פרבר, אמנית ניו-מדיה, בוגרת לימודי אמנות ותקשורת חזותית באורוגוואי ותוכנית ההמשך של המדרשה, עלתה לארץ מאורוגוואי לפני ארבע שנים. מיכל אורגיל, בוגרת המדרשה, ציירת ומורה לציור. שתי האמניות יציגו עבודות חדשות, שרובן נוצרו במיוחד לתערוכה. פרבר משתמשת בז'אנר המסחרי של טריילרים לסרטי קולנוע באמצעות תוכנה המכווצת עשרות סרטים לתוך סרט יחיד ומערבלת אותם לכדי יצירה כמעט מופשטת. גלריה אלפרד, סמטת שלוש 5, תל-אביב, שלישי עד חמישי, 17:00–21:00 ו-10:00–14:00, שבת, 11:00–15:00. בתמונה: ליליאנה פרבר, "Where x and y", וידיאו, 2.34 דקות, 2014
הרביעית עמדה בצומת. אשה מבוגרת מאוד. לבושה היטב. שיער קצר, נקי. עלוב לעשות ככה את חשבון ההיגיינה, אבל הוא אחד הדברים המהותיים בתהום שפעורה בין המבקשים למתבקשים. גררה איתה עגלת קניות מלאה בשקיות. הרף עין ראיתי אותה, הרמזור היבהב בצהוב, פנינו שמאלה אבל מאמצע הכביש כי נזכרתי בפנייה ברגע האחרון, כיס הכסף הקטן היה ריק, מי היא, מעולם לא ראיתי אותה קודם, היא ירדה מהאי תנועה, מזגזגת בין המכוניות, משהו בה מסרב לכל קטיגוריה, אולי עצם קיומה ככה, מקבצת, מה מסמן אדם סופית כאחר גמור, מהעבר הגיהנומי של העולם, אלא שהיא נראתה כמי שיש לה משהו גדול מבית –
"בציוריה בונה אורגיל עולם שקיים בשולי הנורמה, עולם מוכר אך מוסט, שבו משוטטות דמויות המשנה של הסיפור. בערימת תצלומים שמצאה במקרה ברחוב, גילתה אורגיל חבורת גברים בטיול, גברים אומללים ואובדי עצות. הצילומים שימשו כנקודת מוצא לעבודות שמן על בד, רב-שכבתיות, צבעוניות וטעונות באנרגיות של מאבק וחיפוש ארוכים. דרך הציור מפוררת אורגיל את אב הטיפוס הגברי שלה, התפוררות המתקיימת בתוך נוף פנטסטי ומשובש" (מתוך ההודעה לעיתונות). בתמונה: מיכל אורגיל, "באה מנוחה ליגע", שמן על בד, 100X100 ס"מ (גלריה אלפרד, תל-אביב)
וכבר פנינו שמאלה, ואמרתי לא', רגע, רגע, אולי נחזור, א' העיף בי מבט פזור דעת, הכביש המה מכוניות ואני מסיחה את דעתו, הייתי נותנת לה אחד משני שטרות המאה שלי, חשבתי, לשני אני זקוקה, אני עושה את זה לפעמים, אולי רק כדי להרגיש שוב את הכיווץ, או ההפך, את השחרור הגמור, זה הכל? רק כסף בינינו? הנה כל הכסף שיש לי בתיק, ומה בינינו עכשיו? ושוב להיווכח שעולם שלם נשאר בינינו, למעט רגע קצר אחד של שמחה פרועה, שלי ושלהם, הנה הכסף המזוין עובר מיד ליד, כמו שצריך, שקוף, כאילו לרגע יש סדר בעולם שהסדר שבור בו לגמרי –
"פרומו", מירה צדר, גלריה שרה ארמן, תל-אביב. פתיחה: שישי, 21.11.14, ב-11:00. נעילה: שבת, 6.12.14. צדר, אמנית ותיקה ואוצרת, מציגה סדרה חדשה של עבודות מופשטות שהחלה מתוך צורך "לטייל עם המכחול על הנייר או הקנבס", כדבריה. גלריה שרה ארמן, רח' גורדון 29, דירה 4, תל-אביב. שישי ושבת, בשעות 11:00–13:00
אבל אז זכרתי שא' איתי, האם הייתי מעזה לתת לה שטר בנוכחותו, איך זה שנוכחות של אדם נוסף משנה לגמרי מחווה פרטית, וכבר היינו במעלה לוינסקי, וכל המדרכה מלאה בהם, בראשים רכונים, מתנדנדים, מטונפים, שטים הלאה הלאה בשגרה שפתאום לא נראית זרה בכלל.
"אחת ויחידה", שיח ומפגש עם האמנים דרור דאום ואלעד לרום. השניים ישוחחו עם האוצרת שרית שפירא על עבודותיהם המוצגות בתערוכה "שממה הורה", ומציעות, כל אחת בדרכה, חיבורים ויזואליים היוצרים דימוי בעל הפרעה והטרדה. האירוע יתקיים ביום שישי, 14.11.14, ב-11:00, בגלריה האוניברסיטאית לאמנות ע"ש גניה שרייבר, אוניברסיטת תל-אביב, כיכר אנטין, חיים לבנון פינת איינשטיין, טל' 03-6408860. הכניסה חופשית. בתמונה: דרור דאום, Paradise Lost No. 12, תצלום צבע, 2010
ואני נזכרת במיאוס של מ' אתמול בטלפון כשסיפרתי לה על החתולים של יולנדה, שחוזרת כמעט בכל ערב מהבתים שהיא מנקה עם גור חדש שלא יכלה לשאת את בכיו, מ' אמרה, זה מגעיל, תסלחי לי, מה אנשים יחשבו על אשה שככה מגדלת עשרות חתולים, ואמרתי, מה זה עניינך בכלל, מי מינה אותך לשופטת, הרי היא לעצמה, כן, היא אמרה, אבל את עוזרת לה, ומה בזה, שאלתי, נדכאת מרגע לרגע, יש מיליון חתולים עזובים ברחוב, היא אמרה, זה מגעיל, לבחור.
