"אחרי הכל מדובר בתיאטרון של ייאוש"

אולי תספר לי על הדיקטטור?

"הדיקטטור הוא ישות שהמצאתי בשירות הצבאי שלי בכלא קציעות. יחד עם שני חברים טובים שלי יצרנו מדינה דמיונית קיקיונית שפשוט הצחיקה אותנו ונתנה לנו הזדמנות לחלום ולהמציא. אני הייתי מפקד הצבא, אחד מהם היה ראש הממשלה ואחר אחראי על מערכת הביטחון. מאז ומתמיד אהבתי להמציא דמויות שהן 'אני' במידה מסוימת. גם כשהייתי ילד היה לי חבר דמיוני גיבור. בדומה אליו גם הדיקטטור מסמל את הכמיהה לדברים שאני לא תמיד מסוגל להיות, לשלוט, להחליט, להיות כל יכול, ולכן יש בו אפשרות לחופש".

דן אלון – הדיקטטור. צילום: גוני ריסקין

איך הדיקטטור מתנהל? מה מאפשר לו כוח?

"לאמנות יש כוח משחרר. אני לא חייב להיות עצמי, וזה בעצם המקום היחיד שבו אני יכול להיות 'אני' כפי שהייתי רוצה להעמיד פנים שאני. זה העיסוק היחיד בחיים שבו אומרים לך – תעשה מה שאתה רוצה. הדיקטטור של היום, כפי שאני מגלם אותו בעבודות האחרונות שיצרתי, הוא בעצם הכלאה של כל מיני דיקטטורים קיקיוניים ומוזרים המבוססים מבחינה חזותית בעיקר על אידי אמין, שהוא דיקטטור מעניין בהקשר של ישראל. כלומר, הדמות כביכול מנסה לייצר לעצמה מימד של כוח, אבל אין לה באמת על מי לשלוט, ולכן היא סוג של יורה לעצמה ברגל. זה בא לידי ביטוי באמצעיים האמנותיים שבהם אני עושה שימוש – מדים מכל העולם שתפרתי והרכבתי יחד, שגרת היום של הדיקטטור שכוללת תרגילי סדר מומצאים לגמרי".

מה מבטאים תרגלי הסדר? מה המשמעות של קיומם בשגרת יומו של הדיקטטור? 

"תרגילי הסדר מתקשרים לחלק הביזארי וההומוריסטי של העבודה. הדיקטטור למעשה מייצר לעצמו שגרת יום שהיא חסרת משמעות לכל אחד פרט לו עצמו, ובין היתר הוא עושה תרגילי סדר, כי 'זה מה שחיילים עושים'. כלומר, במובן הזה של הפעולות שממלאות את לוח הזמנים שלו, תרגילי הסדר והדברים האחרים הם פשוט 'למראית עין', כלומר, הוא עושה אותם כי ככה צריך. ההשראה העיקרית לכך היא טקס החלפת דגלים שראיתי בגבול הודו-פקיסטן. היתה בו צבעוניות גדולה, הדגלים נראו לי כמו ציפורים מפפואה-ניו-גיניאה, טווסיים. יש בטקסים, בתרגלי סדר, בריטואליים קבועים, משהו מופרך עד גיחוך".

מעניין שאתה לוקח את הצבעוניות הגדולה הזו, ההומור, האבסורד, ובוחר באופן ממשי לכלוא אותם ואותך בתוך גלריה. מה מבטא עבורך הכלא?

"קודם כל כניעה בפני הממסד, בפני החוק, בפני המדינה. זה דבר שמפחיד אותי מאוד. נוסף לזה יש לכלא שתי משמעויות קונקרטיות עבורי – ראשית, הזיכרון והטראומה מהשירות בכלא הצבאי בקציעות, שם ראיתי את הכיבוש דרך הצד היותר ביורוקרטי שלו. כלומר, מתי סופרים את הכלואים, מה מותר ומה אסור להם לקבל, על מה הם יושבים. הכל היה אז מיושן, שיח של זכויות, של מותר ואסור, האם צה"ל הוא צבא מוסרי כי הוא נותן להם הרבה אוכל? הרבה התעסקות בפרטים הקטנים, ביום-יום, בלהעביר את הזמן, ולא במהות או בתוכן של הדברים. לצערי גם נכחתי באירוע של התפרעות בכלא, שנפצעו בו הרבה אנשים משני הצדדים, וגם אני ספגתי משהו לא נעים בכלל. זוהי גם תקופה מאוד קשה מבחינה נפשית פנימה, זה קיבע אצלי הרבה מאוד דפוסים הרסניים, שלי מול עצמי; האשמה עצמית, הלקאה עצמית, קושי עם הגוף, בעיקר מבחינה רפואית".

דן אלון – דיוקן עצמי, 2014

איך משתחררים מהכלא שבפנים ומהכלא שבחוץ?

"הומור זו דרך טובה מאוד לדבר על הדברים הכי עצובים. בואי אני אראה לך משהו מדהים: יש לי אוסף של הפניות רפואיות שלי מהתקופה הזו ואוסף מקביל של הפניות של הכלואים. שנינו בעצם, בדרך דומה, ניסינו 'לברוח' מסיטואציות שונות מאוד כמובן, שיש להן מכנה משותף של כליאה. עד היום הכליאה אצלי היא פשוט צנזורה עצמית, איזה מן OCD של בקשת אישורים – בין אם רפואיים, גופניים, נפשיים, ובין אם מוסריים, מול דמות אב, מול הממסד, המדינה או החוק".

אתה מתאר תחושה של מעגל סגור.

"זה תיאטרון של ייאוש. בעצם לדיקטטור אין עבר ואין עתיד, הוא תלוש, אפיזודה חולפת, עוד רגע הוא יעבור למקום אחר, בגלריה אחרת או בכל מקום אחר. מה נשאר לו לעשות אם לא להמשיך לנסות, למרות שהאירוניה מסגירה שזה חסר סיכוי? גם כשקשה, ממשיכים לנסות. כמו סוס פרא: אם מנסים לכלוא אותו, הוא פשוט ידפוק את הראש באורווה עד שימות".

תערוכתו של דן אלון ״הכול כשורה אדוני הגנרל״ מוצגת בגלריה משונע הרצל 112 ת"א
פתיחה (תאריך כניסה למאסר): חמישי 6/11
תאריך יציאה ממאסר: 13/11
שיח ונעילה: 15/11
טקסט אוצרותי וליווי: קרני ברזילי
סיורים: אדר גולדפרב