בצהרי חג הסוכות התבשר העולם כי פטריק מודיאנו הוא חתן פרס נובל הטרי לספרות. זוהי בשורה שיש בצידה מידה של התרגשות יהודית, שכן גם אם אינו יהודי כהלכה (אביו של מודיאנו היה יהודי, אמו נוצרייה פלמית), כתיבתו של הסופר הפריזאי ממשיכה מסורת של כתיבה שמהותה, תחושותיה וגורלה יהודיים הם. זו כתיבה שתרה אחר מולדת חמקמקה; ספרות של אובססיית הגירה שמתארת גיבורים רדופים ומטולטלים על-ידי משטרים, אך לא פחות מכך על-ידי שדים המשתוללים בנפשם ועל-ידי זכרונם הבוגדני.
ליהודיות של הטקסטים של מודיאנו שני רבדים. הראשון, היותו בן להורים שנפגשו בפריז בצל הכיבוש הנאצי והתקיימו במעטה חשאית שהיו לו השלכות גורליות. השני: עובדתו היותו נצר ליהדות ספרדית – אביו היה בן למשפחה יהודית מטוסקנה, שהגיעה לשם מסלוניקי. לאחרוּת של היהודים הספרדים באירופה של המאה ה-20 יש תפקיד מכריע בסוגיית כתיבת הנארטיב שלאחר המלחמה, אך יש בה – פחות במקרה האוטוביוגרפי של מודיאנו ובעיקר באחרותם של יוצאי צפון אפריקה שהיגרו לאירופה – נוכחות קורבנית נוספת, של הנכבש הנוכח במדינתו של הקולוניאליסט.
ברומן הבולט ביותר של אנטוניו מוניוס מולינה, "ספרד", מתוארת סצינה שבמרכזה בריחה של פליטים יהודים מן השואה באירופה אל חופי טנג'יר שבמרוקו. דומה שכמו גיבוריו של מולינה, גם מודיאנו פועל לעתים קרובות במרחב המתעתע של עיר המקלט: אירופה התיכונה, חוף מבטחים לרדיפת היהודים בספרד בימי האינקוויזיציה, הופכת במאה ה-20 לגיא הריגה ורדיפה.
פנחס כהן-גן, "אמנות ושפה", אקריל ופיסות עץ על עץ, 1997, גלריה גבעון, תל-אביב
ההתעכבות על הקטגוריה הקיומית (והיהודית) של האדם הגולה, המגורש והמודר תמידית בכתיבת מודיאנו חייבת להיות זהירה וחשדנית, שכן חלקי התצרף בספריו לעולם אינם משלימים זה את זה. פטרונו של מודיאנו ומי שקרא ופירסם אותו לראשונה, הסופר הצרפתי רמון קנו, היה ממייסדי קבוצת "אוליפו", שגררה את הספרות למחוזות מתימטיים נסיוניים. מודיאנו אמנם לא נסחף אחר הגל האוליפיאני שראה בטכניקה חשיבות עליונה, אך שמר לעצמו את חירות הערפול, שבהמשך הפכה לסימן ההיכר שלו. אבסורד, כמובן, יהיה לומר שהספרות שלו אינה מחויבת לאמת; נכון יותר לקבוע שאינה כפופה לבדיון.
אף על פי ש"משמר הלילה", ספרו של מודיאנו מ-1969, עוסק ישירות בשואת יהודי צרפת ובבגידת הפריזאים בשכניהם (רומן זה תורגם על-ידי אביבה ברק בהוצאת זמורה-ביתן ומודן), דומה כי דווקא ברומן הקצר "וילה נוגה" מ-1975, שתורגם אף הוא לעברית (על-ידי אביטל ענבר, באותה הוצאה), אפשר למצוא סימנים ועדויות, סמויים וגלויים, לאותו מצב מנטלי של קיום יהודי, ולאותו גיבור ללא-מקום שמלווה את מודיאנו לאורך חמישה עשורים של כתיבה.
ב"וילה נוגה", שבישראל אפשר כיום להשיג מעותקיו רק בחנויות יד שנייה, מוצא צעיר בשם ויקטור שמארה מקלט בעיר קיט קטנה באזור סאבויה שבצרפת, על גבול שווייץ. הימים הם ימי מלחמת אלג'יריה והצעיר בורח מפריז כיוון ש"באותם זמנים היתה עזה ומשוללת היגיון" ו"נעשתה מסוכנת לאנשים מסוגי". ומיהם האנשים מ"סוגו"? הגם שבמהלך הספר דומה כי ויקטור הוא יהודי ממוצא מצרי, הוא מזוהה גם כבעל שורשים רוסיים, וכך נותרת עמימות קבועה לגבי מוצאו. העמימות מתקהה ככל שמתחדדות דמויות השניים שעימם הוא מתרועע – רנה מינת, רופא צעיר והדוניסט, ואיבון ז'אקה, שחקנית-יצאנית שחולמת על קריירה הוליוודית.
ויקטור אמנם עושה את לילותיו במיטתה של איבון, רושם פתקי הודעות טלפוניות עבור דוקטור מינת ומעביר את ימי הקיץ בנשפים, בתחרויות הידור ובשתיית יין פורט, אך הוא שומר כל העת על קיום חוץ-גופי להוויה הנהנתנית שסביבו. הוא שם, בלב הבועה הסבויאנית, רק כי הוא רחוק משווייץ חמישה קילומטרים בלבד. "חשבתי לתומי שככל שאתה קרב לשווייץ, אתה משפר את סיכוייך להינצל. טרם ידעתי ששווייץ אינה קיימת", הוא מעיד בתחילת הספר, במבט לאחור. שוב המקלט מתעתע. שוב מה שדומה לחוף מבטחים אינו אלא תהום פעורה.
ויקטור, המספר ב"וילה נוגה", כותב את זכרונותיו ממרחק של 15 שנה. אין הקוראים יודעים היכן הוא עתה ומה פשרה של אותה זוועה שהגיעה בתום ימי ההוללות בקיץ ההוא. כל שיש לאחוז בו הוא פתיחת הרומן – שבו מתאר ויקטור בזמן הווה את חורבותיה של עיר הקיט, חורבות שמציפות בו פיסות זיכרון. אלא שהעבר, אצל מודיאנו, אינו נחלה רחוקה וקבועה; "הזמן ציעף כל זה באד מחליף צבעים: לפעמים הוא ירוק-בהיר, לפעמים כחול ורדרד. האמנם אד? לא, כי אם צעיף, שאי-אפשר לקרעו", מעיד ויקטור בהיזכרותו בימי הווילה.
הרומן המהפנט הזה, שנע בקלילות וללא גבולות בין אתרי הנופש, מותגי הביגוד והרכב, מחוזות האלכוהול וכמובן תודעתו של ויקטור שמארה, מדמה את הסופר למצלמת כתף בסרט אקזיסטנציאליסטי (ואכן, הוא נכתב בשלהי תקופת "הגל החדש" בקולנוע הצרפתי). כמו אצל טריפו וגודאר, גם אצל מודיאנו הרציפות היא אפשרות, וגם אם קו הסיפור נהיר לנו, עלינו לזכור שרציפותו אינה חקוקה בסלע. הטשטוש המכוון מתבהר רק כשאנחנו מתוודעים לנקודת מבט חדשה של דמות אחרת, המביטה בגיבור המספר.
נקודת בהירות שכזו, לדוגמה, נוכחת היטב בעמודים האחרונים של "וילה נוגה". פולי, מנהל אתר הנופש, מסיע את ויקטור העוזב את העיר לתחנת הרכבת, ולפתע מתברר כי לשניים שורשי מולדת זהים. "הרי אתה צריך להשתקע באיזה מקום… למרבה הצער", אומר לו פולי בדרכם ברכב, כאילו היה אביו. ובהמשך הנימה הזו הופכת ממשית: "יכולתי להיות אביך, שמארה… שמע לי… כל החיים לפניך. אתה צריך להיות חזק…". לרגע אחד הפליט שמארה מזהה את שורשיו, לרגע התלישות נמהלת בשייכות, אפשר לגעת באבהות, לחוש בה.
אלא שפולי, דמות האב, נותר מאחור, על הרציף. הרכבת יוצאת לדרכה אל מרחבי הזרות ואל אימת השכחה. אלה היעדים בדרמה המתמשכת של פטריק מודיאנו.
