תערוכת היחיד הענקית של רוברט גובר במוזיאון ה-MoMA, הנושאת את הכותרת "הלב אינו מטפורה", היא התערוכה הראשונה בקנה-מידה שכזה לאמן יליד 1954 שעשה את שמו בשנות ה-80 כחלוץ של רגישות אמנותית מסוימת שלאחר מכן נעשתה לזרם מרכזי.
גובר הוא אמן הנע בחופשיות בין המדיומים השונים – ציור, רישום, פיסול ואינסטליישן. בכל המדיומים מכילה יצירתו אותה תחושה מטרידה, זו שחש, נאמר, אדם שנכנס הביתה בסוף יום עבודה, הניח את הכובע והמעיל, ניגש למקרר ופתאום נעצר, מבין בזוועה שזהו אינו ביתו; שילוב של המוכר והזר, המזעזע שהופך להיות שגור. יכולתו של גובר לעסוק בצורה מורכבת בשאלות על הפוליטיקה של עצם התצוגה, על היחס של חלל תצוגה לדת (האין המוזיאון הוא סוג של כנסייה?) ושל החלל והדת למין הופכת אותו לאמן מפתה במיוחד.
Robert Gober (American, born 1954)
Untitled. 1991
Wood, beeswax, leather, fabric, and human hair. 13 1/4 x 16 1/2 x 46 1/8″ (33.6 x 41.9 x 117.2 cm)
The Museum of Modern Art, New York. Gift of Werner and Elaine Dannheisser
Background: Forest, 1991
Hand-painted silkscreen on paper
Image Credit: K. Ignatiadis, courtesy the artist and Matthew Marks Gallery
© 2014 Robert Gober
1.
כרטיס הכניסה ל-MoMA עולה 25 דולר. אני מציין את זה כי בעבודה מיתולוגית של גובר נראה טאפט חדר שינה העשוי מדמויות של ילד לבן ישן ושל אדם שחור תלוי על עץ: החלום של האחד הוא הסיוט של האחר; השפה המתוקה של הטאפט והתוכן של הלא-מודע האמריקאי המופיע כמובן מאליו. הבטתי בטאפט וחשבתי לעצמי, מעניין מה חושבים אמריקאים שחורים על הדימוי הזה. ובכן, לא ראיתי אף אדם שחור בתערוכה, להוציא את השומרים. נדמה לי שאי-אפשר להבין את העבודה הזו בלי ההקשר הזה: זוהי אמנות לבנה לקהל לבן, העוסקת בלא-מודע של האדם הלבן. היא עוסקת באופן שבו מנגנונים רבים הופכים את המזעזע לכל-כך נפוץ ואת הדיון בו לכל-כך בנאלי, עד שהוא נראה טבעי כמו טאפט חדר ילדים.
2.
אחד מסימני ההיכר של גובר הוא השתלטותו על החללים שבהם הוא מציג. שבירת האדנות המוזיאלית שלהם. חשיפתם כמנגנוני תצוגה. גובר יוצר בתערוכה כמה היסטים של החלל, החל מבניית ארונות קיר (דבר נפוץ מאוד בבתים אמריקאיים), דרך בניית חדר בתוך חדר ובו חלונות-כאילו הניבטים אל החוץ, אך למעשה ניבטים לקיר הנמצא 30 ס"מ מהם וצבוע בתכלת שמים, וכלה בבניית שורה של חדרים דמויי "מאחורי הקלעים" שחושפים את המאחורה של קירות הגבס המוזיאליים. כתעלול ברכטיאני של שבירת האשליה, החללים הללו מזכירים לך שיש עולם כלכלי-חומרי מאחורי המוזאליות. על הרצפה מניח גובר עיתונים, כמזכיר: נכון, ויש גם המציאות הזו, מלחמות, מוות וכו'.
Robert Gober (American, born 1954)
Untitled. 1994 – 1995
Wood, beeswax, brick, plaster, plastic, leather, iron, charcoal, cotton socks, electric light and motor. 47 3/8 × 47 × 34″ (120.3 × 119.4 × 86.4 cm)
Emanuel Hoffmann Foundation, on permanent loan to the Öffentliche Kunstsammlung Basel
Image Credit: D. James Dee, courtesy the artist and Matthew Marks Gallery
© 2014 Robert Gober
3.
התערוכה ספוגה בקתוליות. הקתוליות נמצאת לא רק בדימויים, אלא גם בדנ"א שלהם. רוצה לומר, הקתוליות חושבת במושגים של קסם: הלחם הוא בשרו של ישו, שרידי-קדושים נושאים את כוחם המאגי של הקדושים, ההתעלות, הריחות, וכמובן הסקס. הקתוליות היא אולי הצורה המובהקת ביותר של הזיהוי בין התרגשות מינית להתרגשות דתית (תחשבו ברניני), היא המסגרת המזוקקת ביותר של התעסקות במיניות של נערים (תחשבו קרוואג'יו), ובמובן אקטואלי יותר תחשבו על כל שערוריות המין שנקשרו בכמרים קתולים בעשורים האחרונים.
דימוי אחד מוקדם של כנסייה שהגג שלה קולף ובתוכה מתקיימת מציאות של הומלסים וגרפיטי מנבא את החיבור בין שאלות של חלל לשאלות על קתוליות. בפסל אחר – חצי גוף היוצא מן הקיר כשעל ישבנו רשומים תווים (לדעתי מקור הדימוי הזה הוא בהירונימוס בוש, בהקשר של גינוי המוזיקה על-ידי הכנסייה והשוואתה לנפיחות) – מתחבר הדיון הקתולי לדיון ההומוסקסואלי.
בסדרה מופלאה שהיא שיאה של התערוכה, סדרת פסלי הכיורים, מתחברים שלושת הנושאים תחת מסגרת פואטית אחת: הכיורים נראים כאגני טבילה. הם אובייקטים הומוסקסואליים בשל הדגש על חורי הניקוז (למי שלא הבין זאת, בתערוכה יש חדר ובו טאפט ציורי אברי מין זכריים זקורים וחורי ניקוז של כיורים); הם אובייקטים בייתיים המרמזים על הבנאלי והרגיל והלבן; והם הזדמנות לפרק חורים במבנה ולחשוף לא רק את ערוותו, אלא גם את האידיאולוגיה הסמויה שלו. הכיורים הם פסלים יפהפיים השומרים על קשר ישיר למסורת הפיסול של המודרניזם העילי האמריקאי והמינימליזם הנשגב. הם יפים, מוכפלים, חלקים. יש בהם רגישות פנטסטית לחומר, הם משלבים עץ עם דמוי-עץ, קרמיקה עם חומרים רכים, והכל באינטליגנציה פיסולית ורגישות מהמדויקות שיש באמנות העכשווית.
Robert Gober (American, born 1954)
The Ascending Sink. 1985
Plaster, wood, steel, wire lath, and semi-gloss enamel paint. Two components, each: 30 x 33 x 27” (76.2 x 83.8 x 68.6 cm); floor to top: 92” (233.7 cm)
Installed in the artist’s studio on Mulberry Street in Little Italy, Manhattan
Collection of Thea Westreich Wagner and Ethan Wagner, New York
Promised gift to the Whitney Museum of American Art
Image Credit: John Kramer, courtesy the artist
© 2014 Robert Gober
4.
בעבודה מופלאה אחת, מזוודה שכמו הונחה על הרצפה ונפתחה חושפת פתח ביוב. מי שמסתכל פנימה רואה שגובר בנה קומה שלמה מתחת לרצפת המוזיאון, עולם קסום עם אגם מופלא שבזווית מסוימת ניתן, בקושי מסוים, לראות בו גבר מבוגר רוחץ ילד. עבודה מופלאה אחרת היא פסל ישו גמדי ומכוער מבטון, ששתי פטמותיו הן מזרקות מים הנופלות בקשת אל בור גס שהאמן שבר ברצפת ה-MoMA החלקה. התחושה היא של קשר בין שתי העבודות: המים מפטמותיו של ישו זרמו לביוב והפכו אותו לגן-עדן פרברטי מצמרר.
5.
אחרי שאמרנו את דברי ההלל הללו, אני מרגיש חובה לציין שהחלקים החלשים ביותר בתערוכה היו הציורים והרישומים. כשגובר מנסה להיות משהו שהוא אינו, הוא נותר חשוף ופשוט. הפסלים עובדים לא כי הם חכמים ופרובוקטיביים, אלא כי הם מצטיינים בהבנת הערכים הפיסוליים. הרישומים והציורים עוסקים באותם תכנים, אבל דלים מבחינת שפתם הרישומית/ציורית, ולכן אינם משכנעים. את 25 הדולרים, אגב, לא שילמתי. ידידה הכניסה אותי חינם.
Robert Gober (American, born 1954)
Untitled. 1980-81
Oil on wood panel. 8 x 5 ¾” (20.3 x 14.6 cm)
Collection the artist
Image Credit: Ron Amstutz, courtesy the artist and Matthew Marks Gallery
© 2014 Robert Gober
Robert Gober: The Heart Is Not a Metaphor, מוזיאון MoMA, קומה שנייה. נעילה: 18.1.15
תקרא את מה שכתב הילטון אלס בקטלוג אם מעניין אותך הנגישות של שחורים לעבודות. זה רטרוספקטיבה. זה לא שייך להווה. פעם ראשונה שהטפט שהזכרת הוצג זה היה בתנאים אחרים לגמרי.
אור הרץ
| |