"הרוח אינה חולפת, היא קיימת כצפיפות ניטרלית"

אורן הופמן גדל בהולנד, למד באקדמיה לאמנות ריטפלד, וחי כיום על הקו תל-אביב–אמסטרדם. עוד לא בן 33, הופמן הוא בוגר בהצטיינות יתרה של המסלול לתואר שני בבצלאל, זוכה פרס האמן הצעיר לשנת 2013 של משרד התרבות, והתערוכה במוזיאון תל-אביב, עד כמה שזה לא ייאמן, היא למעשה התערוכה הראשונה שהוא מציג (נעילה 22.11.14).

"אובייקטיב" מפגישה את תצלומיו המובחנים של הופמן עם הדפסים של האמן יוזף אלברס, ממייסדי הבאוהאוס בגרמניה ואחד האמנים החשובים בעיצוב המחשבה על המופשט. האוצרת, דלית מתתיהו, יצרה מהלך גניאולוגי של קשרים והתפלגויות בין שני גופי העבודות, והעמידה תערוכה מרגשת וחכמה.

אורן הופמן – מראה הצבה בתערוכה

העבודות של הופמן מציגות משטחי צבע גיאומטריים הבונים ראייה כפולה. הוא מפסל מודלים תלת-ממדיים מחומרי גלם ממשיים כמראות ונייר, ובצילום מייצר חלל ארכיטקטוני חמקמק שאינו ניתן להגדרה חד-משמעית. חומרי הגלם, כפי שכתב במדויק עוזי צור ב"הארץ", "עוברים תהליכים של זיקוק והפשטה והופכים למושאים של יופי מרוחק". בשליטה של הופמן בשבירת קרני האור ובמפגש שלהם עם גוף קונקרטי נוצרות עבודות עם צבעוניות אטמוספרית מעוררת השתאות וממשות המשתברת דרך פריזמות שונות המציעות למתבונן אינטרפרטציות מנוגדות, הסותרות זו את זו בעליל.

ניתן כיום להצביע על נטייה להתרחק מצילום ישיר של הסביבה, מצילום סנפשוטי או תיעודי שמדגיש את הכושר האינדקסלי של הצילום, את אופיו המנציח, המתאר והמאשר. מגמה זו נובעת בין היתר מרצון להתבדל מאינספור הדימויים שמציפים אותנו בכל מקום כמו באינסטגרם – ויש שיגידו שבין היתר גם מכוחו ומרכזיותו של האספן שלום שפילמן בשדה הצילום המקומי – אבל גם בהקשר רחב יותר של המאפיין הבולט ביותר של הצילום אל מול הציור, ככזה שלוכד את כל מרחב התמונה ברגע אחד ולא לאורך זמן.

אורן הופמן Erstwhile Reflexion II, 2014 באדיבות אורן הופמן וטמפו רובאטו, תל אביב

על הציר שבין צילום מבוים ובדיוני לעיבודים של תצלומים ניתן למצוא מהצד האחד את העבודות של עמית ברלוביץ, ומהצד השני שימוש בתצלומים כחומרי גלם באופן מכני כמו בעבודות של אסף שחם, באופן דיגיטלי כמו בעבודות של ליאת אלבלינג או באופן פלסטי כמו בעבודות של הגר ציגלר. עבודתו של הופמן עושה משהו מאוד מעניין ויוצא דופן בטווח הזה: היא משתמשת ביכולת התיעודית המוגבלת של הצילום כדי לייצר מרחב אשלייתי חדש מאוד מוזר ואידיוסינקרטי מצד אחד, אבל גם כזה שמהדהד וממשיך עיסוק ביכולת של צבע וצורה להעיד על התפיסה שלנו כצופים בעולם, מצד שני. במובן זה, הקישור לעבודה של יוזף אלברס הוא הברקה אוצרותית מפני שהוא בבחינת חקירה משמעותית שמציגה עבודה עכשווית בהקשר של העיסוק המודרניסטי בפרספקטיבה ובניסיון לשבור אותה.

המפגש עם עבודותיו של אורן הופמן הזכיר לי את גדול סופרי הרומנטיקה הגרמנית, א.ת.א הופמן, שבסיפוריו ("איש החול", "קדירת הזהב") המציאות חמקמקה ולעולם אינה ניתנת להגדרה חד-משמעית. בדומה להופמן הצלם, העולם של הופמן הסופר מפוכח להפליא ועם זאת הזוי וסהרורי. אצל הופמן הסופר הדמויות השולטות בגיבורים הן בובות ממוכנות או רוחות רפאים, אמת "אובייקטיבית" אינה קיימת, ובמקומה מתקיימים בצלילות ובהרמוניה, בהומור ובאירוניה, מציאות ואגדה. במובן כזה, העבודה של אורן הופמן מגלמת את המורכבות החמקמקה של החיים, ומנכיחה באופן מאוד מאופק את המקום של חלום ותשוקה בקיום הממשי.

להלן שיחה קצרה שניהלתי עם הופמן לרגל התערוכה.

האם יהיה נכון לומר שהעבודה שלך מסרבת לדימוי או לחשיפתו?

"יש בי סקרנות כלפי עולם התופעות, העובדה שדברים מופיעים ואיך שהם מופיעים. מעניין אותי לייצר דימויים מחדש, לגרום לדברים להופיע. אני מתעניין בחלל, במיוחד לאור העובדה שצילום הוא חומר שטוח. אני מנסה ללמוד ולהבין, אולי קצת בדומה לאשר (M.C. Escher), איך אפשר באמצעות משטחים להגדיר חלל, אבל גם ללכת בו לאיבוד. החלל נמצא בחוסר היכולת שלנו לראות דברים שונים, להשלים את התמונה".

איפה אתה ממקם את עצמך על הציר שבין צילום ישיר לצילום מעובד?

"הזמן הוא ה-DNA של המצלמה. המצלמה אומרת 'עכשיו' ו'את זה'. צילום טוב מבחינתי זה דימוי שגורם לך לא לחשוב על זה שמשהו צולם, צילום שמחליש או מבטל את תחושת הזמן. אני רוצה להכריח את המצלמה לעשות מה שאני רוצה ולא שהיא תכריח אותי. אני בונה דברים כדי שהמצלמה תראה אותם, הדימויים שאני יוצר יכולים להתקיים רק באמצעות המצלמה".

מה אתה מבקש בעבודה שלך ומה היחס שלך לאלברס, לעיסוק שלו, כפי שדלית מתתיהו תיארה, בארגון הצורות ויחסן זו לזו?

"אני מתעניין בפואטיקה ופחות בדידקטיות. הרוח אינה חולפת, היא קיימת כצפיפות ניטרלית, משהו שהוא לא סערה ולא שתיקה. אני רוצה שתהיה לדברים שאני עושה משמעות, כמו שנוגעים במישהו ויש אפקט של חום".

אורָן הופמן- Blocknote, 2014
באדיבות גלריה טמפו רובאטו

ספר קצת על סדר היום שלך.

"כשסיימתי את האקדמיה ביקשתי להיות אמן ללא סגנון. הלימודים בריטפלד הם באנגלית, אחרי הלימודים הייתי צריך ללמוד לדבר על העבודות שלי בהולנדית ואז בעברית. חשוב לי לעבוד גם בחוץ וגם בסטודיו. באופן שבו אני מייצר אובייקטים אני מנסה לייצר את הסטודיו בחוץ, להכריח את המצלמה לראות את העולם. אני עובד כל יום, אני לא מסוגל לא להגיע לסטודיו, אם אני חייב להפסיד יום עבודה, אני משלים אותו בסוף-השבוע".

עברת מאוד מהר מלימודים בבצלאל לתערוכה במוזיאון תל-אביב. מה עכשיו?

"בסתיו מתוכננת לי תערוכת יחיד בגלריה של גיום רושון, טמפו-רובאטו. זה מפחיד אותי. מאז שסיימתי את ריטפלד הרגשתי מוכן לתערוכת יחיד, אבל עד היום לא הצגתי תערוכת יחיד וגם לא רציתי להשתתף בתערוכות קבוצתיות. לא יכולתי לחשוב על עבודה מסוימת שלי במנותק משאר העבודות שקשורות אליה, רציתי לייצר חיבורים בין העבודות. אני חושב שאני רוצה לייצר את חדר הפלאות שלי".

***

המאמר התפרסם בנוסח מקוצר במגזין "Redesign"

עוד על אורן הופמן בערב רב: חלונות הרוח – דלית מתתיהו