אני לא מבינה את הצימוד הזה, גוף-נפש. כלומר: רק מצד הכאב, נסיגת חניכיים פתאום, מחזור שהנחתי לו לזרום חופשי וגלוי, שלושה כתמים כהים על הזרוע שהותירו נתזים של שמן רותח שבקלות אפשר לחשוב שהם נקודות חן, כתמי לידה, כתמי זקנה, ועולה צורך דחוף להסביר לכל מי שמבטו נופל עליהם: זה רק שמן רותח, לפני כמה ימים, ואני דווקא נזהרת מאוד מרותחין. אני לא מבינה את הצימוד הזה שעושים בין גוף לנפש, והרי הם אויבים גמורים. גם ברגעי העונג הכי טמירים הוא קליפה והיא מצטופפת בתוכו באי-נוחות, הוא תמיד קטן למידותיה.
- גליה גלוקמן | Pixels | אוצרת: ורה פלפול
פתיחה: חמישי, 9.10.14, ב-19:30 | בית-האמנים, תל-אביב
עבודות הקולאז' של גליה גלוקמן, העשויות מחלקיקים קטנטנים של נייר צבעוני ברפטטיביות לא סדירה, נעות בין מופשט לתיאור נופי. גלוקמן מתגוררת בדרום-אפריקה ומושפעת מהאור והצבעוניות הייחודיים של היבשת, כמו גם מהאינטנסיביות של העיר ניו-יורק, שבה התגוררה כעשור. היצירה מגיעה לכדי סיום, או כדבריה של האמנית, לקתרזיס, ברגע שבו נוצר איזון עדין בין סדר לאי-סדר. בתערוכה יוצגו עבודות גדולות ממדים שנעשו בקייפטאון במהלך השנתיים האחרונות.
בית-האמנים, רח' אלחריזי 9, תל-אביב. שני עד חמישי, 10:00–13:00, 17:00–19:00, שישי, 10:00–13:00, שבת, 10:00–14:00
כשהכבסן מתייצב בפתח עם החיוך הזחוח והגוף הגבוה, המלא שרירים ותזזית, ואומר את המשפט הכמעט קבוע שלו, תוך שהוא חובט לעצמו בחזה או בזרוע, "אנחנו צעירים ובריאים, זה מה שחשוב", בבת אחת אני מרגישה כאילו אנחנו שני מינים שונים לגמרי בעולם. מצד שני, אתמול טיפס כאן שכן על סולם להתקין לי בית מנורה חדש אחרי שזו התנפצה. איש קטן גוף, תנועות חזקות, קצרות, מבט ממוקד, חיוך צוחק, קצת עצל, עמד ככה על הסולם בהתענגות פנימית על התואם המושלם של התנועות שלו, אפילו האדיבות הקלה שלו היתה גופנית, כאילו בכל הווייתו גילם את ההיפוך שמסכל לגמרי את ההכרה הפרטית שלי בדבר הנפרדות העוינת בין גוף לנפש. אצלו לא יכולתי להפריד.
"ינואר", גליה גלוקמן, מתוך התערוכה "Pixels" בבית-האמנים, תל-אביב
למחרת ניענע את השער והריע במבטא הרוסי הכבד, "מה שלומך, אני רואה שיש אור!", וכבר התכוון להמשיך לביתו. "שלום! אל תזוז!", צעקתי ושמעתי שגם הקול שלי שמח, לאן נעלמו השומרים, אחר-כך אחשוב על זה, בינתיים אני ממהרת להוציא מהארון את השוקולד שקניתי לו, הוא סירב אז לקחת כסף וחברים אמרו לי שככה נהוג בין שכנים, לתת משהו סמלי, בכל מקרה אני הולכת אל השער ורואה מבעד לכלונסאות שהוא מתנדנד מרגל לרגל, משתוקק כבר להגיע הביתה, ואני פותחת את השער, הוא עומד נבוך, "לא לא לא, אני מהרצון שלי עשיתי לך אור, מהשמחה שלי, לא רוצה כלום", ואני משדלת, והוא מסרב, "אסור שוקולד, לא יכול שוקולד, אין שיניים בכלל", והוא מקרב את ראשו לראשי, במרחק סנטימטרים, ופוער פה שרק ארבע שיניים זעירות, רקובות לגמרי, מתנדנדות בו. רק אז אני מבחינה שהפנים שלו מכורכמות ומכונסות סביב הפה הריק הזה.
- גיל דסיאנו-ביטון | "עיר ובהלות" | אוצרת: תמר דרזדנר
פתיחה: חמישי, 9.10.14, בשעה 19:30 | בית-האמנים, תל-אביב
גיל דסיאנו-ביטון מציג עבודות גדולות, רובן ציורי שמן על בד. "כמה מהציורים נראים כמו חורבות ערים דמיוניות, מקומות לא קונקרטיים, לאחר אסון, כשהחורבות תלויות על בלימה ומשייטות בריק לא מוגדר", כותבת תמר דרזדנר, אוצרת התערוכה. "ההתבוננות בציורים מזכירה צפייה בסצינה מסרט עם פסקול חזק ורועש כשלפתע הפסקול מושתק ומשתררת דממה, אך התנועה והאנרגיה ממשיכות לפעפע", כותבת דרזדנר. דסיאנו-ביטון הוא צייר ושחקן תיאטרון, קולנוע וטלוויזיה.
בית-האמנים, רח' אלחריזי 9, תל-אביב. שני עד חמישי, 10:00–13:00, 17:00–19:00, שישי, 10:00–13:00, שבת, 10:00–14:00
לא מבינה בכלל את מטפחי הגוף. לכל היותר אני מתחזקת אותו שלא יעבור את גבול הקריסה, שלא יפריע מדי, למפרע הוא מובס במלחמת היופי, גם כשאני מביטה בו פתאום ומשתאה, יש ימים כאלה, וגם כשאדם אחר מביט ואומר, את יפה – הגוף הוא תמיד האחר הגמור, החתרן, המתכלה, הבוגדן. וכשיש יום כזה, כמה שעות, כשפתאום אין ברירה אלא לעסוק בו, לדאוג לו, לגייס מומחים לכבודו – זה יום אבוד, שבו הנפש מודחת לגמרי, שבו הוא מתהפך עליה. אני יודעת שאני במיעוט גמור בעניין הזה. מכל עבר מתנדבים להרצות באוזני על כך שהם אחד, שנפש בריאה בגוף בריא, שכשהוא כואב הוא בסך-הכל מספר בשפתו האלימה אותו סיפור ממש שהנפש מספרת במלים, ואני שומעת ולא יכולה להסכים.
- הילה לולו לין | "נו ששש מת" | סדנת ההדפס ירושלים | פתיחה: 23.10.14
תצריבים, הדפסי רשת, ספרי אמנית ומיצב | אוצרת: אירנה גורדון
תערוכתה של הילה לולו לין מורכבת מהדפסים וספרי אמנית שיצרה בסדנה משנות ה-90 עד היום, ובכללם עבודות חדשות המשולבות במיצב תלוי מקום. לולו לין עוסקת בשבר ובאיחוי של הגוף והמקום וביחסים הדיאלקטיים בין שני המושגים. בתמונה: "נושששמת2".
סדנת ההדפס, רח' שבטי-ישראל 38, ירושלים, טל' 02-6288614. ראשון עד חמישי, 08:00–15:00, או בתיאום מראש
מהבית של האפריקאים ממול עולה מנגינה מונוטונית, משהו בין גיטרה לעוד, אולי יוקלילי. ועכשיו נשמע רהיט שהוזז בחטף, והמנגינה נפסקת. גם לדיבור שלהם יש מהמונוטוניות הזאת. לפעמים אחד מהם, או אחת, עומדים שעה ארוכה לפני השער וקוראים בשמו של מישהו, כמעט תמיד אותו שם, ואי-אפשר לחזור עליו, הגם שהם אומרים אותו שוב ושוב, באותה נעימה בדיוק. למרבה התדהמה, לבסוף מישהו עונה מבפנים, ולמה לא ענה מיד, הבתים כל-כך קטנים וצפופים הרי. הנה המנגינה חזרה. קבועה, אבל התיבה שמתנגנת עליזה, אוורירית. אם הייתי מתרגמת אותה למשפט הוא היה: בוא, מתי תבוא, ואם תבוא אלך.
- נועה טורקניץ' | "מנהרות" | גלריית החנות
נעילה: 25.10.14
נועה טורקניץ' עוסקת בארכיטיפים של אימה ובחרדת המוות המגולמת במפלצות ושדים מן הפולקלור הקדום ועד התרבות הוויזואלית הפופולרית (אנימציה, קומיקס, סרטי אימה). בתערוכה תציג מיצב פיסולי: נמלול שקוף שבו שוכן קוסמוס של טבע מכושף. מנהרות הנמלול מציעות אלטרנטיבת מילוט מן המציאות האלימה, שעליה מנצח אל רחום בעל שמונה זרועות בדמות דובון מים. בערב הפתיחה תשהה טורקניץ' בתוך הפסל ותתאחד איתו.
גלריית החנות, רח׳ העלייה 31, תל-אביב. התערוכה תוצג 24 שעות ביממה בוויטרינות
"מנהרות בתל-אביב נחצבות לאטן, מסתעפות נימי נימים אל בטן האדמה, חודרות אל חדרי הלב של העיר, מאיימות להחריד את שלוותה. מאחורי זגוגית ברחוב העלייה מתרחשת סצינה גועשת ועוכרת שלווה, דמויות נעלמות חופרות במרץ באדמה, ואיש איננו בטוח מנין הגיעו ולאן עוד יגיעו בכרסומיהן. מאחורי הזגוגית השנייה מתגלמת האלוהות של עולם המנהרות: דמות ענקית תרחף במרחב הקטן, חנוטה במרחב הצר כבצנצנת פורמלין, מבוססת על דובון מים, בעל חיים מיקרוסקופי החי בעיקר על חזזיות וטחבים, וגם בדיונות, בעפר, בחופים ובמעמקי המים. דובון המים יכול לשרוד בתנאי טמפרטורה קיצוניים, ללא מים כעשר שנים, ועמיד אפילו בפני הריק. לא ברור מאין הגיע לכדור הארץ יצור מסתורי זה, אך ללא ספק מדובר בעל-אורגניזם המנותק מכל תהליכי החיים המוכרים לאדם. דובון המים האלוהי יעמוד בתוך שלולית של ריר מלאכותי, שישתלב עם ריר אמיתי שיטפטף מהלוע הפעור".
(מתוך הקומוניקט של נועה טורקניץ' לתערוכה "מנהרות" בגלריית החנות)
