הקטסטרופה שמנענעת את החיים שלנו

זו אינה רשימה אובייקטיבית: הספרים של בעז נוימן מלווים אותי כבר שנים רבות, מנסחים עבורי לא רק מה אני חושב על גרמניה הנאצית או על רפובליקת ויימאר, אלא מה אני חושב על עצמי ועל היחס שלי לעולם. במובן זה, הספר האחרון שלו, "להיות-בעולם", הוא נקודת שיא, כי הוא לא ממש ספר היסטוריה או פילוסופיה, אלא מעין פרשנות של העולם באופן כללי. מהבחינה הזו גם נוימן מודה שהספר הזה הוא השלמה של רעיונות שניסה לבטא בעבר, והצליח להגיע לניסוח מדויק שלהם סוף-סוף.

זהו אינו ספר רגיל גם עבור נוימן. בראיון שערכתי איתו הוא דיבר בצורה די מדהימה על הקשר שבין הפילוסופיה שעומדת בבסיס הספר לבין מצבו האישי. נוימן חולה בסרטן מהסוג שגורם לך לחשוב על הזמן אחרת. כשדיברנו, שיחה ארוכה ומרגשת מאוד מבחינתי, הוא אמר ש"בספר הזה אין תיזה. אין אמירה ואין טענה. יותר מזה, הספר תלוש, תמוה, לעתים משעמם. הספר הזה הוא הרעיון הפנומנולוגי או האקזיסטנציאליסטי הבסיסי, שאומר שאנחנו מושלכים בעולם, וליתר דיוק זה אפילו לא שיש עולם שאנו מושלכים לתוכו, אלא אנו התגלמות ההשלכה. אנו מושלכים בינינו לבין עצמנו.

"אלה מושגים בסיסיים בפילוסופיה הגרמנית. קטסטרופה, חרדה, מצב חירום, שוק. אני יכול לצאת החוצה ולהידרס, דבר שלא עולה על דעתי, ואני יכול לשבת בבית ואשתי תיכנס עם הפענוח של הסי.טי ותגיד, כמו שקרה בדיוק, 'יש לך גוש בגודל של שני כדורי טניס ליד הכליה'. הפילוסופים יגידו שזה המצב האנושי האמיתי, כשכל הדברים האחרים, בראשם הזמן של השעון, הם כיסוי.

"הספר הזה קרוע, תלוש, דברים לא תמיד מחוברים זה לזה, זה הספר. בתור היסטוריון אני לוקח מקורות ראשוניים ומהם מנסה לכתוב את ההיסטוריה של המצב הזה. הקטסטרופה היא קטסטרופה, אבל כיוון שאתה לא יכול להסתמך על כלום – לא על הזמן שהגל לימד אותנו או על ההורים שפרויד לימד אותנו, ולא על העתיד, ולא על הכסף שיש לך ולא על היותך גבר או אשה, יהודי או נוצרי, שמאלני או ימני – היא גם מגלמת החירות הגדולה ביותר, והקשה ביותר, והיא להיות. להתחיל לעבוד מאוד קשה ולהיות מי שאתה בלי להסתמך על משהו. אני זה לא מה שהאופי שלי או מה שעשיתי או אעשה. לא, אין יותר, הכל נגמר".

כריכת הספר

והספר הוא בדיוק הניסיון הזה: הוא מנסה להתחקות אחר גרמנים שונים במפנה המאה ה-20, ולנתק את מימד הזמן – להשתהות איתם בהווה שלהם אז ולהבין את היחס שלהם לעולם. ההשתהות היא רעיון מרכזי אחד, והקטסטרופה היא שני, בדיוק כמו בחייו של נוימן, ובעצם, אפשר לומר, גם בחיים של כולנו, בלי דעת. כי אנחנו חיים בהשתהות, בהמתנה לדברים שיקרו, ובינתיים הווים. והקטסטרופה שמגיעה – תאונת דרכים, סטירה מזר ברחוב, מחלת הסרטן, מלחמה בעזה – היא זו שמנענעת את החיים שלנו והופכת אותם לדבר מה מסעיר ונטול גבולות, שבו אפשר לגלות את האני האמיתי שלנו, זה שמנותק מכל ההגדרות המשעממות והגנריות של "מה המקצוע שלי", "למי אני נשוי", "כמה ילדים יש לי" ו"מה אני אוהב לאכול בבוקר". כמו שנוימן אומר, "הכל נגמר" שם, ושם גם הכל מתחיל.

להשאיר את העבר בעברו

הפילוסופיה הבסיסית של הספר היא זו של היידגר, כנביא ה"היות וזמן". הספר מתחיל בהקדמה סבוכה מאוד של הפילוסופיה הזו, שאני לא ממש רוצה להיכנס אליה (עדיף לקרוא אותה בספר, כי נוימן מבין את היידגר טוב ממני והוא עושה עבודה מוצלחת יותר בהנגשת הרעיונות המרכזיים), אבל הוא ממשיך ברצף מהמם בעוצמתו של מקורות המדגימים אלמנטים שונים של התפיסה הזו.

נוימן ניגש אל התקופה ודולה ממנה פכים של חיי היומיום, כדוגמאות לתפיסה הגרמנית של הזמן, של המולדת, של הבית. הוא משתמש ביומנים, בפרוזה ומקורות כתובים שונים כדי להדגים את היחס של הגרמנים לחדר המתנה, למשל, או לנסיעה ברחבי ההיימאט (המולדת), או לביתם שלהם. כל אלה מצטרפים לכדי חזית אחידה למדי של תפיסת העולם של האומה הזו. נוימן נמנע כמעט לגמרי מלהזכיר את אחריתה של האומה הזו ואת השואה שהיא תחולל, כיוון שהוא מעוניין "להשאיר את העבר בעברו", כלומר, להשאיר את היומן של גבלס, שהוא מצטט ממנו, כיומן של פעיל פוליטי צעיר ונמרץ, ולא של אחד הנאצים הבכירים ביותר. לדבר על האנשים שחיו במפנה המאה בלי לחשוב מה הם עשו במלחמת העולם השנייה.

בין המקורות השונים שנוימן משתמש בהם הוא כולל בספר תצלומים ואיורים שונים. למשל, בפרק על הבית הוא כולל ציור של ילד בן ארבע ושבעה חודשים מ-1908-9, וגם תצלום מ-1906 של ילדה משחקת בבובות וברהיטים. ההיות-בבית עבור נוימן מתחיל ברחם, ולכן נמצא שם גם איור מדעי של "גוף אשה בהריון" מ-1922, ואם מדברים על בית מובן שנראה שם תצלום של חסר בית וגם צילום של בית-מחסה מ-1911.

בחלק של הספר המוקדש לזמן יש צילום של סבלים בווינה מ-1910 תחת הכותרת, שנוימן העניק לה, "משועממים". אחריו מופיע תצלום של אחד, אדולף היטלר, בתא הכלא שלו בלנדסברג, מביט נוגות אל מחוץ לסורגי החלון הזוהרים באור העולם החיצוני ב-1924, תחת הכותרת "איש משתהה ליד חלון". אחר-כך יופיע תצלום של נשים עם ילדיהן בתחנת הרכבת, תמונה שנוימן העניק לה את הכותרת "משתהים בתנועה".

גם הקטסטרופה מקבלת המחשה בתמונה, באחד התצלומים המפעימים בספר, הנושא את הכותרת "לפתע פתאום 1", מ-1919, שמתעד אזרחים נסים מירי מכונת ירייה בברלין בזמן מרד הספרטקיסטים. "לפתע פתאום 2" היא תמונה בדף הבא, של מכונית מתנגשת בעץ במהלך מירוץ מכוניות בנאומבורג בשנות ה-20. ההיימאט מבליחה אחר-כך בתמונה שנקראת "על גג העולם", שמתעדת איש, כנראה עם סיגר בפה, עומד על פסגת הלאוברהורן בשווייץ ב-1905.

חדר המתנה נצחי

יש עוד תצלומים ואיורים בספר, לא נמנה את כולם, אבל בהחלט ראוי להרהר רגע על ההבדל שבין שימוש במקורות כתובים לבין שימוש במקורות מצולמים. אם נתעלם לרגע מאיור הילדים החד-פעמי, מהותו של הצילום הוא, במובן אחד וצר בלבד, ניתוק של ההיסטוריה מן הזמן. תחילתו של מעשה הצילום היא בריבוי – ריבוי אירועים, ריבוי עיניים, ריבוי פרשנויות, וניסיון נואש, בואו נגיד – חסר תוחלת – לצמצם את הריבוי לכדי דימוי. זה בולט כל-כך ב"לפתע פתאום 1" – המוני אנשים מתחילים לנוע לכל הכיוונים בשל קטסטרופה שמתרחשת פתאום, והתצלום מקפיא אותם. הוא הופך את ההתרחשות לעדות, הוא לוכד את הרגע שבו ההשתהות, השוטטות הממתינה במרחב הציבורי, הופכת לקטסטרופה שבה האדם מתממש בהיותו.

הצילום והפילוסופיה של ההשתהות אמורים להשלים זה את זה. כל רגע ורגע, בהיותו מצולם, הופך להשתהות. אדולף היטלר יכול להיות עסוק מאוד בכתיבת "מיין קאמפף" בתא הכלא שלו, אבל אז מגיע צלם (איך הוא הגיע באמת לתוך תא הכלא של המהפכן המורשע?), והיטלר הצעיר (תכלס היה אז בגילי כיום, אז נגיד שזה צעיר) נעמד אל מול החלון, תופס פוזה חשובה, כזו שתיצרב לעולם על הרשתית בכל פעם שיראו אותה בעתיד. אבל דווקא המובן הזה של השימוש בצילום כמעט בוגד ברעיון של הספר – ברור לחלוטין שהוא מבטא השתהות. זו מהותו של הצילום – להקפיא את ההווה ולהעבירו בזמן. הוא יישאר הווה גם בעוד שנים. לנצח יהיה אדולף הצעיר בתא הכלא שלו, נשען על אדן החלון ביום שטוף שמש. לעולם הקטסטרופה לא תבוא, גם לא ב-2014 בישראל.

המלאכותיות הזו של ההשתהות בולטת ב"לפתע פתאום 2". גוף המכונית המתרסק לתוך עץ נעצר באמצע מעשה ההתרסקות. נהג המכונית, הפתוחה, מושלך במעין תנועה לא טבעית מתוך המכונית, אולם עדיין נמצא בתוכה. בעוד רגע אולי הגוף שלו יהפוך לעיסה שבורה של בשר ועצם, אבל עד עכשיו הכל בסדר, כמו בבדיחה על ההוא שנופל מגורד שחקים. ההקפאה הזו, רבת עוצמה הרבה יותר מההקפאה שבכתיבה, מונעת מהנהג למות, או לשבור רגל, או לקום משועשע, לנקות את בגדיו מהאבק, לחייך ולנופף להמון הצופים שהכל בסדר, הפעם זה נגמר ללא נפגעים. התצלום הוא חדר המתנה נצחי, ולכן הוא מעקר את עצם רעיון ההמתנה. הוא מזייף את ההשתהות ומשהה את הקטסטרופה למועד שמעבר לעתיד, ולכן מסרס לגמרי את הבסיס הפילוסופי של האקזיסטנציאליזם.

את הדברים האלה אי-אפשר לומר על רוב הטקסטים המצוטטים בספר. כאשר מרטין בובר מתאר מהגרים בגרמניה של 1900 כ"חפץ שהושלך לחלל הריק", אי-אפשר להכחיש את הנוכחות של הפילוסופיה ההיידגרית שם. וכאשר נוימן מתעכב על חסרי הבית וטוען שהם "מושלכים לפני עצמם. בשום מקום הם אינם יכולים לומר 'זה אני', 'זה מקומי', 'זה העתיד שלי', חסרי הבית וכמותם הפליטים הם התגלמות הפתיחות", הוא יכול להיעזר בציטוט של חסר בית גרמני שטוען בעצמו: "אנו חיים חיים חופשיים". זו אינה הקפאה של דימוי, אלא ביטוי של הלך רוח פנומנולוגי ברור: ההיות תלוי באי-הגדרה, ממש כפי שנוימן החל להיות כשהסרטן הפשיט אותו מכל הגדרותיו, השליך אותו בפני עצמו.

כאשר הסטיריקן אלכסנדר מושקובסקי מצוטט ככותב ש"החיים האנושיים הם אולם המתנה אחד גדול!", כאשר גבלס כותב ב-1924, "אני מחכה, ואיני יודע למה. למשהו לא ודאי, אבל למה? אנו תמיד מחכים, אנו בני-האדם. עד המוות נמשכת ההמתנה שלנו", וב-1926, "אני ניצב אל מול זמן ההמתנה האיום והמזוויע", הם באמת מצויים, בכמה רבדים, בהשתהות. גבלס, למשל, מצוי בהשתהות בראש וראשונה בתפיסת עולמו הבלתי מלאכותית: מהותית, הוא מתאר חיים שנתפסים בעיניו כמושהים, ציפייה לדבר מה שיקרה. אבל ברובד נוסף, הדברים שהוא כותב אכן מושהים. דווקא כיוון שאנחנו יודעים בדיוק מהי הקטסטרופה שלה הוא מצפה, אנו נאלצים להמתין איתו ב-1924, ב-1926. הדברים שנכתבו התרחשו רק אז, בעוד שהצילום מתרחש בכל פעם מחדש, משקר את הזמניות שלו.

ההבדל בין המשתהים להווים

אבל רגע. הנה, מסתכלים שוב ב"לפתע פתאום 1". יש שם כמה אנשים שסתם עומדים ומביטים. למה האנשים האלה אינם רצים לתפוס מחסה? אולי בעצם אין שם "לפתע פתאום" אמיתי? הרי "לפתע פתאום" אמיתי לא היה מתיר לאף אחד את ה"השתהות" הזו. הקטסטרופה, כאמור, מבטלת מיד ובאופן מוחלט את הזמן, את העצירה. האדם הופך ל"הוויה" בלבד. ואילו כאן אנחנו עדיין רואים אנשים שממתינים. הם מביטים באחרים, שכבר חוו את הקטסטרופה והחלו "להיות", אבל הם עדיין כבולים להגדרות שלהם. אולי הם דואגים לתדמית שלהם. אולי הם לוחמים מנוסים, ניצולי מלחמת העולם הראשונה, וכמה יריות ברחוב סואן הם לא הדבר שיטלטל אותם מעבר לעולמם. אולי דווקא המלאכותיות של ההשתהות שבתצלום ממחישה את הקיום של המימד הזה בחיים האמיתיים.

האנשים ברחוב, המלאכותיות של ההשתהות שלהם מציעה את ההבדל בין המשתהים להווים, בין העומדים ומביטים לבין השורדים הנמלטים על חייהם. האקט האגרסיבי של הצילום, שמקפיא ומשהה רגע אמיתי ומבטל את הזמן הצילומי, פותח את הזמן הכרונולוגי בדיוק כפי שנוימן ביקש לעשות. הוא לכאורה מקפיא את האנשים ומביא אותם לזמן שלנו, אבל בעצם הוא ממחיש עד כמה הזמן פרוץ באותה נקודה שהיתה בעבר, כשהיא עוד היתה בעבר ולא כפינו עליה את העתיד שלה, ההווה שלנו.

במובן הזה, "לפתע פתאום 1" הוא הספר כולו. הוא הניסיון האנושי הדל והעלוב להתמודד עם הזמן, למשטר אותו, להפוך אותו לשניות ודקות ושעות שהופכות לשנים ומאות, בעוד שהזמן, כמו שנוימן אומר, הוא גמיש ולח ונסער, והוא אינו אותו זמן עבור זה שרץ ברחוב, מבוהל מירי, ועבור זה שמביט בו בפליאה ובשוויון נפש. בין זה שנשכב בבהלה על בנו הפעוט בשדרות או בעזה, מגונן עליו, לבין זה שמטפס לגג ביתו בתל-אביב או לגבעה בפאתי עזה עם בירה ובייגלה, להביט בנפילות.

***

הספר "להיות-בעולם" יצא במרץ 2014 בהוצאת עם-עובד, בסדרה "אפקים". ד"ר בעז נוימן מלמד היסטוריה באוניברסיטת תל-אביב. ספריו הקודמים: "חייל טוב" (2001); "ראיית העולם הנאצית – מרחב, גוף, שפה" (2002); "נאציזם" (2007); "להיות ברפובליקת ויימאר" (2007); "תשוקת החלוצים" (2009)

יובל אביבי הוא עיתונאי, מבקר ובעל הבלוג כנות ולאות