"אין אתה יכול לצעוד באותו הנהר פעמיים", הרקליטוס
"וָאָבוֹא אֶל-הַגּוֹלָה תֵּל אָבִיב הַיֹּשְׁבִים אֶל-נְהַר-כְּבָר, ואשר (וָאֵשֵׁב)–הֵמָּה יוֹשְׁבִים שָׁם; וָאֵשֵׁב שָׁם שִׁבְעַת יָמִים מַשְׁמִים בְּתוֹכָם" ("יחזקאל", ג', ט"ו)
"נהר כבר", תערוכת היחיד הראשונה של האמנית צפיה דגני שננעלה השבוע, היא פרי שהייה ממושכת במרחב הטעון של התחנה המרכזית. דגני אינה חלק מן הזרם האנונימי העובר יום-יום מבעד לתחנה, זרם שהוא תמיד וכבר חולף, תמיד וכבר בתנועה, מבפנים החוצה ולהפך – אלא חלק מן המרקם האנושי המפרה את המרחב הזה מתוך שהות, שיטוט ויצירה בתוכו.
בעוד שרבים חולפים בתחנה כשהם אחוזי פחד אל מול המפלצת האדריכלית, חרדים ללכת בה לאיבוד או לסטות חלילה מן המסלול המוליך אל היעד המבוקש, בחרה דגני במרחב הזה כרחם ליצירתה, וזה שלוש שנים היא יוצרת בסטודיו המתארח באחד מחלליו ה"ריקים" והחבויים.
אלא שכאן הסטודיו אינו משמש מפלט מבודד, שקט והרמטי המאפשר התבוננות פסיבית מן הפנים אל החוץ; הסטודיו של דגני תובע ממנה התבוננות אקטיבית בנוף התובע ממנה לשוטט, להתהלך בו בתנועה חסרת תכלית, כסהרורית. יותר מכך, הוא תובע ממנה להיות חומר הגלם של יצירתה.
התחנה המרכזית, כמרחב אולטימטיבי של חוסר התמצאות, של תנועה אמורפית, של הצעדים האבודים, מפגישה אותנו עם עולמות נסתרים, נטולי היררכיה, הנסתרים מן המבט החטוף. אותו מרחב ענק, מבואי, מפלצתי ופרוץ מורכב משלל פרוזדורים, מפלסים, מדרגות ודלתות; לעולם אין הוא מוסר את עצמו למבט כשלם. עלינו לנוע בתוכו בתנועה מעגלית, אופקית, אנכית, למטה, למעלה ולהפך. וצעד אחר צעד נתקלים מכל עבר בריבוי חזיונות, בסכיזופרניה של זהויות, בתיאטרון מסכות, בקהילות נסתרות ובמופעים סינגולריים המעצבים מרחב לימינלי זה, אזור ביניים שבו כל מופע אפשרי.
צפיה דגני – פרט מהתערוכה
כוריאוגרפיה של סהרורים
העבודות המוצגות ב"נהר כבר" בוחנות אפוא את כל אותם המאפיינים הייחודיים למרחב התחנה, בעודן עוסקות במושגים של מעבר, תנועה, קהילה, שותפות וקישוריות, וזאת מתוך הפניית מבט מ"בפנים", מבט שאינו מנותק מן הנוף שאליו הוא צופה, אלא כזה המבקש לקחת בו חלק.
כך, במיצב "המודל הגיאוצנטרי", נראית קבוצה של רוכבי אופניים הנעים במעגלים סגורים, חסרי יעד, בעודם נושאים על ראשם כדור אור עשוי נייר שנועד להאיר את דרכם בחשיכה. רוכבים אלה נעים, כמו מוכי ירח, על מסלולים נפרדים, ומייצרים יחדיו קומפוזיציה החוגגת את הצורה המושלמת, היינו העיגול.
בעוד ש"המודל הגיאוצנטרי" ביקש לצייר מודל של יקום המציב את הארץ במרכז, כאשר השמש, הירח והכוכבים סובבים את הארץ העומדת יציבה, כאן הרוכבים סובבים סביב מרכז פנוי, ריק. מכאן שלתנועה מעגלית זו אין תכלית מלבד יצירת כוריאוגרפיה של סהרורים; אלה סוטים לעתים ממסלולם ומפרקים כך את המעגל השלם.
צפיה דגני – פרט מהתערוכה
מיפוי אפשרויות של שינויי צורה
במיצב הצילומי "פיסול" בוחנת דגני את ריבוי האפשרויות הגלומות בשינוי הצורה, במטמורפוזה, כשהצורה הראשונית היא תמיד אך ורק נקודת מוצא, מצע לחיזיון אחר, אישי ורבגוני. הצורה מכילה תמיד וכבר בתוכה אפשרות של מעבר מן הזהה אל האחר.
לשם כך בחרה האמנית לצאת מגבולות עצמה ומסרה פסל פרי יצירתה לאמן אחר, שהתבקש לחולל שינוי על הצורה הנתונה ולמסור בתורו את האובייקט שיצר לאמן/ית אחר/ת. כך לדוגמה, דרך שרשרת של העברות, סוס שראשו עטוף בד לבן הופך לשעיר לעזאזל, לערימת עפר על מצע נוצץ, לחומר נפץ ולאנדרטת זיכרון.
דגני בחרה להקפיא את כל אותן פעולות פיסוליות ונסיונות זעירים באמצעות צילום השואל את האסתטיקה שלו מן הצילום הטיפולוגי, ז'אנר שחגג את המבט האובייקטיביסטי, הישיר והבלתי אמצעי של המצלמה על העולם. דרך מבט השוואתי, "אובייקטיבי"ונקי מכל שיפוט, יצרה דגני מעין מיפוי אפשרויות של שינויי צורה, והניחה את סדרת תצלומי השחור-לבן הזהים בגודלם על הקרקע, זה לצד זה, במעין מערך צילומי "מחקרי" של רגעים פיסוליים.
צפיה דגני – פרט מהתערוכה
מעגל סגור של מלים מהדהדות
העבודה "מימזיס" סובבת גם היא סביב היחס בין הזהה לאחר, בעודה פועלת על יסוד החיקוי. דגני מציבה חפץ שרכשה באחת החנויות של התחנה, בובת תוכי שעטפה בכיסוי פרווה אפורה.
לפי האנתרופולוג מיכאל טאוסיג, "התנועה היסודית של הכושר המימטי לוקחת אותנו גופנית לתוך האחרות", כלומר היא גילום האחרות במונחים של הגוף. דגני בחרה להעמיד בפנינו צעצוע תוכי, כלומר ייצוג של הישות המחקה. תוכי מכני שעומד שקט, ללא מלים בפיו, מעין אובייקט נכה, מראה חסרת יכולת שיקוף. במקרה שעושים עימו חסד ופונים אליו, הוא שואב אותנו למעגל סגור של מלים מהדהדות. "מימזיס" מבקשת אפוא להצביע על היחסים ה"תלותיים" בין היצירה לצופה, בעוד שהאחרון הוא תמיד וכבר תנאי לקיומו של הראשון.
לצד אלו מופיע התצלום "אביב", מעין מחווה צנועה לציור הקנוני "פרימוורה" של הצייר הרנסנסי סנדרו בוטיצ'לי. לצורך בימוי הסצינה התאספה קהילה של רגע, קבוצה הטרוגנית של יחידים, כאלה השייכים לעולם התחנה וכאלה המתארחים בה לעתים – חברים, מכרים, עובדים זרים – שכולם ענו בחיוב לפנייתה של האמנית ונרתמו לפרויקט מתוך רצון לחלוק חוויה משותפת.
כך נשזרה כוריאוגרפיה החוגגת את תימות הפוריות ובוא האביב על גבי פרוסת דשא מלאכותי ירוק בוהק, הצובעת פינה זעירה בנוף התחנה. בעזרת מגוון חפצים זולים ומלבושים שאספה והשאילה לרגע מן החנויות הפולקלוריות של כוכב לכת זה, עיצבה דגני חיזיון אסתטי "אידיאלי", הכורך יחדיו מזרח ומערב, מיתוס ומציאות.
***
1. Michael Taussig, Mimesisand Alterity: a Particular History of the Senses, Routledge, New York. London. p.40
