עדן בנט מציגה ב"רמפה", תערוכת היחיד החדשה שלה, אוסף של פסלים וציורים שמורכבים מחפצים שהיא אוספת מהרחוב, מעבדת ויוצרת מהם אובייקטים וצורות חדשות בסטודיו. התערוכה מוצגת בגלריה טמפו-רובאטו, השוכנת מחוץ לאזור מרכזי הגלריות בעיר ועדיין מצליחה להיות עדכנית, עם רשימת אמנים מוצלחת. זוהי בחירה מעניינת עבור בנט, שבשנים האחרונות גם אצרה תערוכות במקביל לעשייתה האמנותית; משהו בתחושה ובמיקום של הגלריה מתאים לאווירה הניסויית והשברירית שמאפיינת את העבודות שלה.
עדן בנט – ללא כותרת
בנט מיקמה בגלריה חלקי ספוג, עץ, בד, ברזל ונייר, והללו מרכיבים עולם משונה של חפצים שהלכו לאיבוד וסוף-סוף מצאו את מקומם. נראה שבנט עושה ניסויים בחפצים כאילו היו חיות מעבדה, ודרכם היא בודקת גבולות רחבים יותר של אופני תצוגה ויחסים בין אובייקטים, בתקופה של ערעור הגבולות בין אוצרת לאמנית, בין מדיומים שונים ובין תצוגה מסחרית לכזאת שמוצגת לשם האמנות בלבד.
קשה לחשוב על הציורים והפסלים כאובייקטים בודדים. הם זקוקים למשפחה שלהם כדי לחיות, כדי להתחבר לפעולה בחלל, כפי שמסביר אדם אבולעפיה בטקסט על המתרחש בתערוכה. בנט משוטטת בעיר, מוצאת חומרים אקראיים ועושה בהם שימוש במחקר המתמשך שלה על הסביבה האורבנית. נראה על פניו שבאובייקטים שלה אין עדות לעברם, לשימוש שיועד להם עם ייצורם או לדפוס כלשהו שנוצר מהחיבור ביניהם וניתן לפירוש; להפך – יש חוסר עקביות וחוסר סדר שהיא מארגנת בצורות מהודקות, כאילו האסתטיקה של האובייקטים נובעת מעצם ההתבוננות בתוכן חסר הפשר שניבט מהם. הם נראים כבעלי פונקציה, אך ברור שאין להם כזאת.
המהלך של בנט אינו פשוט ואינו מתמקד באופי או בתפקוד של האובייקטים שהיא מציגה. הם מצליחים להעלות שאלות רחבות הרבה יותר: איך נוצרות צורות, איך נוצר תחביר משילוב של חומרים אקראיים. כמו שהשימוש בחפצים נשאר בגדר אפשרות, גם הנראות של האובייקטים היא בעלת משמעות כאפשרות של ראייה.
לצורות יש היגיון משלהן, ונראה שבנט משתעשעת ברעיון של מרד חסר סיכוי נגד התכונות של החומרים שבהם היא משתמשת. שילוב הצבעים שבו היא עושה שימוש דומה בעבודות הדו-מימד והתלת-מימד, ומשחק אותו תפקיד בשאלה על תכליתו של אובייקט האמנות כחפץ שנושא מטען מתוך האופן שבו הוא נוצר. גם ההיסטוריה של החומרים משחקת פה תפקיד: אי-אפשר לעקוב אחרי ההיסטוריה של העץ המעובד, אבל ברור שהיתה לו היסטוריה אחרת.
עדן בנט – ללא כותרת
בנט מסתובבת בעיר ומזהה חומרים שיש להם פוטנציאל להיות פסלים. בראייה קלאסית, לראות את השולחן שנחבא בתוך בול העץ נחשב לדבר שמפריד בין בני-אדם לחיות. בראייה עכשווית, חומר הגלם הוא כבר חומר מעובד, לעיתים קרובות סינתטי. בנט מציעה מבט שיש בו אופטימיות דווקא מתוך הבנה שהמציאות העכשווית מציעה יותר ממה שהיא מסוגלת לספק. חפצים שהושלכו כמעט לעולם אינם מקבלים את המקום הראוי להם; מקובל לחשוב שהמקום הראוי להם הוא באשפה. כך נעלמים טכנולוגיות וידע שרגע קודם היו בעלי ערך ומקום בעולם.
שוטטות בתערוכה "רמפה" כמוה כהליכה במגרש משחקים של חפצי אמנות. תחושת הקדושה של כניסה לחלל תצוגה מוזיאלי נעלמת, חוש ההומור של בנט כובש ומאפשר מרחב של רוח שטות, כמובן כזאת שלוקחת את עצמה ברצינות ומקפידה על כל פרט – כמו לבישת חולצת וינטג' מוקפדת שנאספה ברחוב או נשארה בארון מאז התיכון. זאת פשוט היתה ההזדמנות שלה, והיא נראית נהדר.
עדן בנט – רמפה
גלריה טמפו רובאטו, ת״א
יוני 2014
