סימני שפיות במציאות בלתי נסבלת

נורית ירדן מציגה בבית-האמנים בתל-אביב את "קלנדיה", תערוכה שאוצרת ד"ר קציעה עלון (נעילה: 14 ביוני 2014). התערוכה, המורכבת משלושה גופי עבודה שצולמו במחסום קלנדיה, עוסקת במאמץ ההישרדות של הפלסטינים, ילדים ומבוגרים, בתנאים של תנועה מוגבלת ואפיק פרנסה סתום. תצלומיה של ירדן כמו תרים אחר סימני שפיות אנושית במציאות בלתי נסבלת.

נורית ירדן – גלויות מקלנדיה, 2009-2012

גוף העבודות המרכזי מוצג בחלל גדול וכולל תצלומים של סביבת המחסום: שלטי פרסומת ענקיים המופיעים כנטע זר במתאר העירוני, זבל שפוך, דוכני מכירת אוכל על כביש חשוף וטורי מכוניות. שלא כמו ברבים מהתצלומים מהשטחים, מתצלומיה של ירדן נעדרים דמויות של חיילים לחלוטין. למעט ילד על רקע ציור גרפיטי של מרואן ברגותי על חומת ההפרדה ומוכר שיפודים בדוכן מאולתר, על הקיום האנושי בסביבה מעידים בעיקר אלמנטים לכאורה-פמיליאריים כשמשייה, עפיפון ודוכני מזון. שני גופי עבודה אחרים המוצגים בחלל צמוד מרחיבים ומעמיקים את הדיון האתי והאסתטי של ירדן, תוך הצגת זוויות ראייה שונות של אותו מרחב.

גוף העבודות השני הוא סדרת גלויות שהוצגה בעבר בגלריה D&A כחלק מתערוכה קבוצתית. בסדרה זו הטמיעה ירדן תצלומים מקלנדיה בפורמט פיקטיבי של גלויה, והציבה אותם מול גלויות מאירופה. ההחלה של אסתטיקה מוסכמת כפי שהיא מנוסחת בגלויות של נוף אירופי על מראות מקלנדיה מדגישה באופן אירוני את הפער בין הפנטסיה שמעוררת הגלויה לבין המציאות.

החיבור בין המרחב האירופי למרחב של קלנדיה מעלה שאלות על המניעים לעיצובו של המרחב ועל הכוחות הפועלים ליישומם. ירדן משרטטת קו דמיוני בין השאיפה לחיים אידיליים למציאות שונה בתכלית. הפער בין רצוי למצוי הוא גיאוגרפי וצורני, אבל הוא גם תבנית רגשית משותפת לבני-אדם באשר הם.

נורית ירדן – קלנדיה 03, צילום, 2009-2012

בגוף העבודות השלישי מארחת ירדן תצלומים של ילדים שעובדים בסביבת המחסום, שצילמה האקטיביסטית תמר פליישמן. פליישמן חברה בצוות היוצא באופן קבוע למחסום קלנדיה, שאליו הצטרפה ירדן במשך ארבע שנים. פליישמן מצלמת את הילדים העובדים ומעניקה להם את התצלומים במתנה. בניגוד לנוף והמרחב שמתארים התצלומים של ירדן, צילומיה של פליישמן מתמקדים בדמות מקרוב ומציגים דיוקנאות של נערים פלסטינים שמוצאים את פרנסתם במכירת מוצרי מזון וניקיון, וניכר בהם הקשר החם בין הצלמת למצולמים. הבחירה של ירדן לארח את תצלומי הילדים נוגעת באופן מודע במורכבותו של המדיום התיעודי, שמחד חושף עוולות ומאידך "משתמש" במתועד.

רבים סבורים שעל אמנות פוליטית חלה חובת הוכחה "בשטח". בשיתוף התצלומים של פליישמן, שמצלמת במיוחד עבור הילדים שמקבלים עותק בכל שבוע, מצביעה ירדן על נקודת מפנה מעשית שהופכת את הילדים מניצבים שקופים לבני-אדם. בתנאים הישרדותיים, סביר שיש דברים רבים שהם זקוקים להם לפני צילום. אבל ערכן של התמונות נובע מההכרה שהן מעניקות לנערים בכך שיש מישהו אחר שעבורו הם בני-אדם ככל אדם אחר: חשובים מספיק כדי שיסתכלו עליהם, יראו מה הם עושים, וייתנו להם מתנה.

תמר פליישמן – איברהים, יונס, 2009-2012

נורית ירדן – קלנדיה
בית האמנים ע״ש זריצקי, ת״א
נעילה: 14.6.14