לא בשמים היא

התערוכה הקבוצתית "חילוני כהלכה" במוזיאון נחום גוטמן מציגה 40 יצירות שבהן "ניכרת השפעתם של רוח היהדות המתחדשת ולימודי יהדות בארגונים ובבתי-מדרש פלורליסטיים ברחבי הארץ", כדברי האוצרת מוניקה לביא. פלורליזם הוא מושג שמגלה ומכסה לא מעט, ובמיוחד כשמי שמשתמש בו מבקש להעיד דווקא על עצמו. דוגמה לבעייתיות הזו ניתן למצוא בעובדה שנציגיו הבולטים של זרם ה"שימוש בתכנים יהודיים כמקור להתחדשות, השראה, וכבסיס לקבלת 'האחר'" ול"היכרות והידברות גם אם מתוך מחלוקת" חברים כעת באחת הממשלות המסתגרות, הדורסניות והמגזריות שפעלו במדינה.

נעם ונקרט, "דיוקן עצמי כרבי שמעון בר יוחאי". צילום: טל נסים

התערוכה מבקשת לעסוק במה שלביא מכנה "עקרון היהדות כתרבות". מבחינות מסויימות היא אכן פלורליסטית – לצד אמנות חזותית מופיעים בה גם שירים שמודפסים על הקיר, סרט קולנוע, נאום בהפגנה וספריית כתבים נבחרים מארון הספרים היהודי. גם את מגוון תחומי ההתייחסות של התערוכה ניתן לכנות פלורליזם. "יהדות מתחדשת" אליבא דה "חילוני כהלכה" באה לידי ביטוי בציטוטים מקראיים, בפסטיבלים רוחניקיים, בקליפ קופצני המבוסס על משחק המילים רמב"ם-בם, בתצלומים של מתנחלים ושל חרדים אנטי-ציוניים, בטריפים ובחקלאות, בשפה, ברצח רבין, במחאה החברתית וגם בחברה הערבית. העיסוק בנושא מפוזר עד כדי כך שנדמה שאין דבר שלא יכול להידחק תחת מטריית העניין המחודש ביהדות, כביטוי משוחרר למדי לטענה שההלכה מתפרשת על כל תחומי החיים. כך, כל בדל זקן הוא דמות רבנית, כל התכנסות היא סימן לערבות הדדית, כל חורשה נושאת סמליות מקראית ובסוף כל משפט בעברית מסתתרת מעשייה מסורתית.

כל זה לא חייב להיות רע כל-כך, כי בכל זאת יש פה תופעה חברתית מעניינת, וישנם לא מעט אמנים חילונים שעבודתם עוסקת בדת בכלל וביהדות בפרט (למשל אסי משולם, מאיה ז"ק, שי אזולאי, גיא ברילר ונירה פרג, אם לשלוף במהירות כמה שמות). אולם אמנים אלו, שמאתגרים נורמות של תפיסה דתית ושוברים מחיצות בין דת לחילון, אינם משתתפים בתערוכה וספק אם יכלו להשתלב בה, משום שנדמה שיותר מש"חילוני כהלכה" מתעניינת בעימות, התערוכה מחפשת פיוס, אישור וחנופה עצמית. זהו זרם אוצרותי רות קלדרוניסטי שמעוניין במקסימום מקורות ומינימום מחלוקות – תנורו של עכנאי פינת דונה קארן.

גיל בר – חומש

כפועל יוצא מכך, מוחמצת האפשרות להתייחס ברצינות לעבודות הטובות הספורות בתערוכה. הולך לאיבוד הסרקזם של רועי רוזן בעבודה "גברים בתרבות הישראלית" – תצלום גדול של קבוצת אנשי תרבות ורוח (פרופ' עדי אופיר, רועי צ'יקי ארד, דורון רבינא ואחרים), כשפניהם מעוטרות בזקנים מודבקים והם מצולמים על רקע ספרייה גדולה כמועצת חכמי התורה מטעם עצמה – וכן המימד התחפושתי והמגדרי בציורה של נעם ונקרט "דיוקן עצמי כרבי שמעון בר יוחאי". הקשר בין נטורי-קרתא לתערוכה לא ברור לי (אלא אם כן העובדה שצולמו על-ידי אוהד מטלון מביעה, כשלעצמה, עדות לעניין חילוני ביהדות), וכמוהם גם תצלומיהם של מתנחלים בחברותא.

שאלות כמו מה אומר העניין החילוני המחודש ביהדות, מי הם המתעניינים ובאיזה אופן/ים הם מחדשים ומשנים את הדת נותרו מחוץ לתערוכה. כך גם הטענה שהחיץ העקרוני בין דת לחילון אינו ברור כפי שנדמה – רעיון שיכול היה להפוך את בסיס התערוכה על ראשו. על השאלה כיצד מתפקדת האמנות בתהליך שכזה אין בכלל מה לדבר, וכך מה שיכול היה להיות פרויקט מעניין של אמנות ומחקר סוציולוגי, נותר כאוסף דברים בעלמא.

חילוני כהלכה – מוזיאון נחום גוטמן
אוצרת: מוניקה לביא
נעילה: 31.5

פורסם בנוסח דומה ב״טיים אאוט״