לחוש חללים: אדריכלות מדומיינת מחדש

אדריכלות באולמות הגלריה, ללא פונקציה שימושית וללא אתר בטבע – מכאן יוצאת לדרך התערוכה האתגרית "לחוש חללים: אדריכלות מדומיינת מחדש" באקדמיה המלכותית לאמנויות שבלונדון.

בניגוד לאופן שבו מקובל להציג פרויקטים אדריכליים, החליטה האוצרת קייט גודווין שמשתתפי התערוכה יתרכזו באלמנטים של אדריכלות – חלל, פרופורציות, אור וחומרים – ולא בבניין השלם. זאת, בכוונה לאפשר לצופה לחוש את החלל האדריכלי באורח בלתי אמצעי, באמצעות הגוף והחושים.

כל אחד משבעת משרדי האדריכלים שנבחרו בא מרקע תרבותי שונה; אחדים בעלי ניסיון עשיר ופרסום רב, ואחרים באמצע דרכם המקצועית. המשרדים קיבלו תוכנית פתוחה, זהה, והתבקשו ליצור אותה שלא בעזרת אמצעי ההצגה המקובלים (מודלים, רישומים, תוכניות ותצלומים), אלא כמיצבים המיועדים לאולמות הגלריה המרכזית ולחצר הכניסה הפנימית של האקדמיה. בחרתי בחמש עבודות שמייצגות בעיני את המרווח הרחב והמעניין ביותר של התגובות לתוכנית הנתונה.

‘’Sensing Spaces – Architecture Reimagined’’
Title: Installation (Blue Pavilion) by Pezo Von Ellrichshausen.
Photo © Royal Academy of Art, London, 2014.
Photograph : James Harris

מאוריציו פסו וסופיה פון-אלריכסהאוזן, צ'ילה

"הביתן הכחול" של זוג האדריכלים הצ'יליאנים הצעירים, מאוריציו פסו וסופיה פון-אלריכסהאוזן (Pezo & von Ellrichshausen), שוכן בקצה האולם הגדול והמפואר ביותר בגלריה. כך נחשף המבקר מיד בהיכנסו לאולם למבט פרספקטיבי מרשים לעבר מבנה המורכב מצורות גיאומטריות בסיסיות ועשוי מלוחות עץ אורן טבעיים.

המבנה הפשוט כולל ארבע ארובות עגולות הנושאות על ראשן קופסה מרובעת המגיעה עד בסיס הקשתות שנושאות את גג האולם. הארובות מכילות מדרגות לולייניות שמסתיימות ברצפת הפלטפורמה. מערכת נוספת של רמפות מלבניות, שאינה נראית במבט פרספקטיבי, נמצאת מאחורי קיר העץ שנראה בתצלום כרקע לעבודה. ייתכן מאוד שזו היתה תוספת מאוחרת עבור נכים, המאפשרת עלייה קלה יותר למפלס הפלטפורמה.

המעקה, האטום ברובו בשולי הפלטפורמה ( 1.55מ'), חוסם מבט ישיר לאולם וכמו בא לומר שהפלטפורמה אינה תצפית לנוף האולם בכללותו, אלא בעיקר לתקרה ולגג הגלריה, המורכב מקשתות סטרוקטורליות חשופות, חלונות גג ופסלי מלאכים מוזהבים בבסיסי כל קשת. המעקה הגבוה גם אינו מאפשר לצופים היושבים באולם על דרגשי עץ נאים לראות את המבקרים על הפלטפורמה עצמה. לפעמים ניתן לראות רק את קצות ראשיהם של המבקרים הצועדים קרוב למעקה.

המבנה מורכב מלוחות עץ אורן טבעיים מוחלקים שמפיצים עדיין את ריח השרף ומעקה של צינור פלדה דק ושחור במדרגות. מבחינה טכנית, העץ הבהיר מעובד עם פרטי חיבורים פשוטים ונאים, וכל בורגי המתכת שמחברים את לוחות הציפוי לקונסטרוקציית העץ מסודרים בשורות ישרות.

זאת העבודה היותר שלמה מבחינה אדריכלית בתערוכה, שיכולה לעמוד גם בחוץ. היא כוללת, נוסף לעיצוב הכללי המונומנטלי, כמה מהאלמנטים הבסיסיים במבנה אדריכלי – בעיקר פרופורציות נאות, הלימה למקום וטיפול בחומר ובפרטי החיבורים. מצד שני, יא אינה מטפלת די הצורך באלמנטים אחרים, כמו חלל ואור.

לא מובן מדוע המעקה גבוה כל-כך ואטום, למעט שלושה נקבים קטנים בפינות. האם רק כדי לשמור על פרופורציות נאות ולבטל את עניין הפונקציה השימושית – תצפית לסביבה? ניתן היה די בפשטות להשיג אותן פרופורציות נאות וגם תוספת של תצפית לסביבה ולפתחי הכניסה לאולם הגלריה. ועדיין, יש בעבודה הזו הדהודים רבים לעבודותיו הקודמות של הזוג, שכוללות בתים פרטיים.

‘’Sensing Spaces – Architecture Reimagined’’
Title: installation by Kengo kuma.
Photo © Royal Academy of Art, London, 2014.
Photograph : James Harris

קנגו קומא, יפן

שני המיצבים של האדריכל היפני קנגו קומא (Kengo Kuma) כוללים זוג סטרוקטורות עדינות, זהות מבחינת היחידה הבסיסית, שנוגעות ברצפה. הסטרוקטורות עשויות מקיסמים ארוכים בקוטר של 4 מ"מ, שנחתכו מקנה במבוק מיוחד שגדל בקיוטו ונבחרו לעבודה בגלל יכולת הכיפוף האלסטי שלהן וכושר ספיגת ריחות ושחרורם האטי. קיסמי הבמבוק של קומא הוספגו לפני הובלתם ללונדון בנוזל ריחני משרף הברוש ושיח הטאטאמי היפני.

היחידה הבסיסית של הסטרוקטורה מורכבת מרקמה דמוית יהלום שנוצרה מארבעה קיסמים מכופפים באורכים שונים, המוחזקים יחדיו במתח בעזרת קטעי צינור פלסטיק קטנים (כ-3 ס"מ אורכם). במגע עם הקרקע מוחזקים הקיסמים יחדיו בכיסים החבויים ברצפת עץ המורמת מעט מרצפת האולם. הרצפה המורמת מאחסנת גם את התאורה של העבודה, המוצגת באולם חשוך.

קומא קרא לעבודה באולם הראשון, המדיפה ריח ברוש והצופים צועדים סביבה, "ביתן", ולעבודה באולם השני, המדיפה ריח טאטאמי וניתן להיכנס למרכזה, "מערה". שתי העבודות הללו הן מעין המשך לעבודותיו האדריכליות הקודמות, שמאופיינות בשימוש בחומרים מסורתיים טבעיים בשילוב סטרוקטורות קונסטרוקטיביות מתוחכמות. במבט היסטורי-מסורתי ניתן לראות בשני המיצבים גם השפעה מעניינת מאומנות הקליעה בעץ היפנית המסורתית, המשמשת לכלים עם מעטפת עקומה, כגון קערות ומיכלים.

אדוארדו סוטו די-מורה, פורטוגל

התרומה של אדוארדו סוטו די-מורה (Eduardo Souto de Moura) לתערוכה, שני מיצבים מהעתקי הפתחים בין שני אולמות באקדמיה, שוכנת בשני אולמות שונים באופיים ובמיקומם. בכל אחד מהמיצבים יצק סוטו די-מורה העתק מדויק ממשקופי דלת הכניסה לאולם והעמידם בזווית של 45 מעלות לפתח הקיים, כאילו לחייב את הצופה לסטות מההליכה על ציר הגלריות הקלאסי הישר.

המיצב הראשון הוא מפתח ניאו-קלאסי דמוי קשת על הציר המרכזי של הבניין, המצופה בלוחות שיש צבעוניים עשירים בקישוטי אבן. המיצב השני הוא מפתח ניאו-קלאסי, "קופסת דלת" (Door Case) מלבנית, שבתוכה דלת הזזה העשויה מעץ אלון מצופה בפוליטורה שקופה, והיא נמצאת על הציר המשני של הגלריות. שני ההעתקים יצוקים מבטון מיוחד, מזוין בסיבי פלדה בגוון אפור בהיר. מאחר שכל יציקה עובייה 3 ס"מ בלבד והיא עומדת חופשית, הוסיף סוטו די-מורה תמיכה נמוכה חיצונית מלוחות פלדה מולחמים ומוברגים יחדיו. התמיכה נראית כחלק אינטגרלי מהמיצב ומעשירה את הופעתו האסתטית.

בהצהרתו לאקדמיה כותב סוטו די-מורה שהמיצבים שלו אינם עבודה אדריכלית, אלא פסלים שהוא רואה כהשתקפויות של אדריכלות. כיצד עומדים הפסלים שלו בקריטריונים של עבודה פיסולית? מבחינת הז'אנר, ניתן להשוות את פסליו לפסלי היציקה הידועים של האמניות הבריטיות רייצ'ל ויטריד ומונה חאטום, כגון הפסל "הבית" (בטון, 1993) של ויטריד ו"זוג נדנדות" (זכוכית ופלדת אל-חלד, 1993) של חאטום, או לפסל "מקלט" (ברונזה, 2012) של הפסלת הישראלית סיגלית לנדאו. בעיני הוא חבר של כבוד בז'אנר הפיסולי הזה.

’Sensing Spaces – Architecture Reimagined’’
Title: ‘Replica of marble arch opening’ by Eduardo Souto de Moura,
Photo © Ram Ahronov, Royal Academy of Art, London, 2014.
Photograph: Ram Ahronov

אלברו סיזה, פורטוגל

כשירדתי מקומת אולמות הגלריה המרכזית דרך המדרגות הטקסיות שעל ציר הבניין הראשי לחצר הכניסה הפנימית, המקושטת בחזיתות אבן כארמון רנסנסי, הבחנתי כמעט במקרה בשלושה פרגמנטים צהבהבים בשלוש פינות החצר. בפינה אחת ניצב עמוד בטון מרובע בגובה של 4.8 מ'. בשנייה מונח בשכיבה עמוד נוסף זהה ולידו טבלת בטון מרובעת, הגדולה במקצת מחתך העמוד. בפינה שלישית, הקרובה לחזית הראשית של בניין האקדמיה, נוספה עוד קורת בטון קצרה עם חתך מרובע לעמוד ולטבלה. בפינה זו העמוד ניצב אנכי, על ראשו מונחת הטבלה ועליה הקורה.

כל חלקי העבודה עשויים מבטון יצוק בתוספת של פיגמנט צהבהב השונה מגוון האבן הבהירה שבה מצופה כלל בניין האקדמיה. מבחינה רעיונית יש כאן מעין "חזרה להתחלה", לעמוד הראשון הבסיסי שממנו צמחו והתפתחו כל העמודים הקלאסיים הידועים בהיסטוריה של האדריכלות. ואולי יש כאן גם חזרה לכלל בניין האקדמיה, שתוכנן בסגנון ניאו-קלאסי במחצית השנייה של המאה ה-18.

בדיעבד התברר שזו עבודה של אלברו סיזה (Alvaro Siza), אחד האדריכלים החשובים והמפורסמים בזמננו, שבנה, בין היתר, את המרכז של גליציה לאמנות עכשווית (1994) בסנטיגו דה-קמפוסטלה, ספרד, ואת מוזיאון סראלבש, 1997, בפורטו, פורטוגל. העובדה הזו הפכה את המפגש עם המיצב-פסל הזה לחוויה עצובה.

במדריך לתערוכה של מחלקת החינוך של האקדמיה מקדיש רוב גריגורי (Rob Gregory), שכתב את הטקסט, עמוד שלם לסגולות העבודה מבחינה פיסולית-אדריכלית. קשה לי לחשוב על תיאור אחר לעבודת אמנות הקרוב יותר מזה לסיפור של "בגדי המלך החדשים". טוב שהוסיפו במדריך החינוכי, שלמעט עמוד זה כתוב מעניין וברור, רישום-קונספטואלי מעניין של סיזה, "מבט מתוך פינת בניין הגלריה לעבר החצר הפנימית של האקדמיה והחזית האחורית של בניין הכניסה". הוא היה ונשאר אחד הרשמים היותר מעניינים בעולם האדריכלות העכשווית.

 אפילוג

כפי שהוזכר למעלה, סוטו די-מורה כתב בהצהרתו לאקדמיה שהמיצבים שלו אינם עבודה אדריכלית, אלה פסלים שהוא רואה כהשתקפויות של אדריכלות. נראה לי שהוא היחיד מבין האדריכלים המשתתפים שרומז בהצהרתו על הקושי, או אולי על אי-היכולת, לבנות מיצבי אדריכלות בגלריה.

בסיום התערוכה מוצג סרט קצר שכולל תצלומי מבנים שהמשתתפים בנו באתרים שונים בעולם וראיון קצר עם כל אחד מהם, שהופק במיוחד לתערוכה. בין המבנים ראוי לציין במיוחד בית פולי בצ'ילה, שנבנה על מצוקים ליד הים על-ידי פסו פון-אלריכסהאוזן, ואת הביתן "קיר הבמבוק הגדול", שנבנה על רקע הר מיוער ליד בייג'ינג, סין, ב-2002, על-ידי קנגו קומא. עוד ראוי לציון מוזיאון סראלבש, שנבנה ב-1997 בצדה המזרחי של העיר פורטו שבפורטוגל, בתוך גן מוקף בחורשה רחבה, על-ידי אלברו סיזה.

השוואה בין המבנים המרשימים בסרט למיצבים האדריכליים ולפסלים, שלפעמים קצת פחות מרשימים בתערוכה, מדגישה לדעתי עד כמה הניסיון לנתק את האדריכלות מהפונקציות השימושיות ומהאתר הטבעי שלה עלול להפוך אותה לדלה ואולי גם עקרה.

"Sensing Spaces: Architecture Reimagined", אוצרת: קייט גודווין. האקדמיה המלכותית של האמנות, לונדון. נעילה: 6 באפריל 2014.