"אני מרגישה יותר מהגרת מאשר עולה חדשה"

אלהם רוקני נולדה בטהרן בשנת 1980 ועלתה לארץ בשנת 1989. היא בוגרת תואר ראשון ושני לאמנות בבצלאל, ומציגה כרגע תערוכת יחיד במוזיאון תל-אביב. אנחנו נפגשים בסטודיו הישן שלה, מול אצטדיון בלומפילד בדרום העיר.

ספרי לי בבקשה על העלייה.

"זה לא היה כל-כך במחשבה ציונית. זה נבע מההבנה שזה לא מקום שראוי לגדל בו ילדים".

ילדים יהודים או ילדים בכלל?

"ילדים יהודים, למרות שאני גם רואה הרבה חברים שלי אמנים שעוזבים את איראן. אנחנו חברים בפייסבוק. ההורים שלי נולדו וחיו בטהרן".

אלהם רוקני. צילום: אריאל רייכמן

במה ההורים שלך עסקו?

"אמא שלי היתה מורה לביולוגיה בתיכון. אני למדתי בבית-ספר רגיל, לא רק של יהודים. בפרסית כמובן. בימי רביעי בצהריים היו שיעורי קוראן. לא הייתי הולכת. במקום, הייתי אמורה ללכת ללמוד עברית בבית-כנסת. הברזתי גם מזה. זה שימח אותי".

ביקרת מאז בטהרן?

"לא. אני לא יכולה לחזור. אני אזרחית ישראלית. כשהגענו לארץ לקחו לנו את הדרכון האיראני. זה אקט מדכא בעיני. אני זוכרת אירועים מסוימים. יש לי דימויים שאני עובדת עליהם ואני לא זוכרת אם הם אירועים שקרו באמת או שהם רק דימויים שבעזרתם אני משלימה בעצם את האירוע. האלבום המשפחתי מורכב מדימויי פנים. אין כמעט דימויים מהבחוץ. בהיסטוריה של הצילום האיראני אין כמעט דימויים שממקמים את היהודי בנוף החיצוני. הצלמים תמיד הוזמנו לצלם אירועים במרחבים פרטיים".

איך נראה הבית שלך?

"אני ממש זוכרת. גם את צבע השטיח והפורמייקה במטבח. היינו משפחה של המעמד הביניים. אני גדלתי בתודעה על כך שבתקופת המלך היה מדהים. אני הבנתי שהמלך היה טוב והיתה תקופה של חופש וקדמה. רק לא מזמן הבנתי שבעצם גדלתי לתוך סביבה בורגנית א-פוליטית.

"היום לכאורה יש לי תודעה פוליטית, אבל בפועל אני בעצם לא עושה כלום ביחס להבנה. בגלל שאני לא פעילה פוליטית אני מעדיפה גם לא לדבר על הנושא. אני לא מרגישה שאני באמת יודעת מספיק כדי להביע דעה מגובשת. נוח לי להאמין שכאמנית אני מודעת יותר מההורים שלי, אבל גם הילדים שלי יוכלו להקשות עלי בשאלה למה לא פעלתי בתוך מציאות מסוימת".

אני רוצה לחזור איתך רגע לחיים בטהרן. זה מקום שבשבילי הוא מאוד רחוק, כמובן. ספרי לי עוד זכרונות מרחובות טהרן.

"מה אתה מדמיין?".

אין לי כל-כך היכולת לדמיין. כל האינפורמציה שיש לי היא מדיומלית לחלוטין. אני לא באמת יכול לדמיין חיים של ילדה בת שבע בטהרן.

"אלה חיים נורמליים לגמרי, עם תודעה של זרות. בגלל שאנחנו יהודים צריך קודם כל לא לספר לכל אחד. בבית-ספר לא ידעו שאני יהודייה. גם בבית-הספר שאמא שלי לימדה בו, חוץ מהמנהל לא ידעו שהיא יהודייה. האחות בית-ספר שלי בכיתה ג' היתה גם האחות של הבית-ספר שבו אמא שלי לימדה. אני זוכרת שהיה יום כיפור, ולכן לא הלכתי לבית-הספר. הייתי צריכה להביא אישור להיעדרות. שאלתי את אמא שלי מה עלי לומר לאחות, והיא ענתה לי שהיא כבר תדבר איתה. הן היו קולגות. אני הנחתי מזה שכנראה אמא שלי תגיד לה שהיה יום כיפור ולכן לא הגעתי, אז בעצם אמרתי בעצמי לאחות. אמא שלי מאוד כעסה עלי שסיפרתי לאחות שאני יהודייה".

אלהם רוקני – יוסף אבאד (פרט מוידאו)

לא היו סממנים יהודיים בבית שחברות שלך ראו?

"אני לא זוכרת. היינו חילונים. אני בוודאי לא מרגישה עצבות ביחס לילדות שלי. בדיעבד אני נהנית מהמצב הלימינלי".

אני יכול מאוד להזדהות עם התחושה. את מרגישה בארץ סוג של זרות?

"תמיד. מעט. כמתבגרת התביישתי שאני פרסייה. שאני איראנית. היום אני כמובן מאמצת את זה. שם הייתי היהודייה שצריכה לשמור סוד. פה אני לכאורה מסתירה את העובדה שאני איראנית. אני גם לא אוהבת את המונח 'עולה חדש', שלא כמו מהגר, שהשאיר משהו מאחוריו. אני מרגישה יותר מהגרת מאשר עולה חדשה.

"עלינו למרכז קליטה באשדוד. משנת 86'–87' אני זוכרת שחיכינו לקבל את הדרכונים. היה קשה ליהודים לקבל דרכון כי המשטר האיראני ידע שאנחנו נעזוב. ההורים שלי מכרו את הבית ואת החנות כלי הכתיבה וספרים שהיתה בבעלותם. גדלתי באשדוד".

נשארה לך משפחה באיראן?

"לא. הרוב נמצאים בארצות-הברית".

ספרי על הציור.

"רוב התואר הראשון בבצלאל עסקתי בווידיאו, ובתואר השני הסתכלתי על ספרים של הוקני והיה בי רצון לחזור לרשום. רציתי לשהות בסטודיו. זה היה כמעט עניין חברתי. רציתי להיות בסטודיו יחד עם שאר הסטודנטים, לא להיות עסוקה רק בעשיית וידיאו מחוץ לסטודיו. בעצם הרישום מקבל לאחרונה נפח גדול יותר. אני רושמת על נייר. אני אוהבת את היכולת שמאפשרת תמיד לזרוק את הנייר".

אלהם רוקני – ציור

ספרי קצת על הצבע הירוק.

"זה התחיל בחיפוש. מאז שחזרתי לרשום התעסקתי ב-pattern, ומשם הגעתי למסגדים. בגלל שאני לא יכולה להגיע למסגד בטהרן, התחלתי לרשום אותם דרך דימויים שמצאתי באינטרנט. יש לי בעצם שתי  סדרות: 'עבאס' ו'מסגדים בטהרן'. הדימויים עוברים דרך מנוע חיפוש. תוך כדי החיפוש התמקדתי יותר במסגדים בלילה. הרישום התפתח להיות מאוד חומרי. אני נותנת לחומר למשוך אותי, ובחיפוש אחר הצבע הירוק מצאתי לבסוף את הנייר הירוק הזוהר.

"משם התחלתי את סדרת הירוקים. הירוק הוא הנייר עצמו, ועליו אני רושמת. בשלב אחר עבדתי עם ספריי. זה מבחינתי צבע מעט רעיל. זה גם צבע האסלאם וגם הצבע של המהפכה החברתית באיראן. כשחזרתי לרשום התחלתי לעבוד בעיקר עם טושים. היה לי קל יותר לעבוד עם טוש. אהבתי את התכונה המוחלטת של הטוש. זה עזר לי לא לפחד לעשות. יש לי פחד משמן על בד. האמת שזו טכניקה שלא באמת מעניינת אותי".

מהו ה-pattern?

"הוא נמצא בתוך הדימוי ובנייר עצמו. הדפוס שחוזר על עצמו".

גם בתודעה שלך?

"כן! לא חשבתי על זה, אבל בוודאי שזה גם בתודעה. אני חוקרת את החומר דרך הדימוי. 'האחיות חלילי' זה רישום חוזר של אותו תצלום. זאת סבתא שלי, אמא שלה וארבע האחיות שלה. ברישום הזה בעצם המבט הכביכול של המערב לא מבדיל בין האיראני או הסיני או ההודי. האורנמנט נשאר אותו הדבר".

עוד על אלהם רוקני בערב רב:
אפילו הלא טהור הוא איראן – אלהם רוקני משוחחת עם הבמאי מחסן מחמלבאף
מצלמה שבורה – יונתן אמיר על תערוכתה של רוקני במוזיאון ת״א