הבשורה הנשית של הרב פרומן

הרב מנחם פרומן נודע בציבור הישראלי בעיקר בשל רעיונותיו הלא-קונבנציונליים בדבר שלום בין-דתי, רעיונות שהביאו אותו לדיאלוג מעמיק עם אנשי תנועת חמאס, בין השאר. אולם עשייתו הדתית והרוחנית היתה רחבה ומגוונת הרבה יותר, וגם ערב הזיכרון לציון שנה לפטירתו (שהתקיים באוניברסיטה העברית בירושלים) היה רגע תרבותי משמעותי והציע מופע מרתק של יצירה עכשווית, ויטאלית מאוד. חבל שלמעט מנהיגים אחדים מאנשי התנועה-האסלאמית בארץ, לא נכחו באירוע פלסטינים אחרים השותפים לשיח שיצר וטיפח הרב.

פורת סלומון – רישום דיוקן הרב פרומן

"דם בריא, בשר בריא"

לצד סדנה של מפגשים בין-דתיים, סדנאות שהעבירו בני המשפחה ושיעורים תורניים, ישבו שם המשוררים חיים גורי וחווה פנחס-כהן לדיון משותף על שירתו של הרב, ועצם החיבור יוצא הדופן היה מעין מופע של "אחדות ההפכים".

מקום נרחב הוקדש לחיבור העמוק והמחודש בין תורה לגוף, שהוא תפיסה שמתפתחת ביתר שאת בשנים האחרונות. בעבר, בדומה לתפיסות של הוגים ציוניים אחדים, דיבר הרב קוק על "גבורת הבשר המקודש" תוך שהוא זועק בלהט: "זנחנו את קדושת הגוף […] דם בריא, בשר בריא, גופים חטובים ואיתנים, רוח לוהט זורח על גבי שרירים חזקים, ובגבורת הבשר המקודש תאיר הנשמה שנתחלשה, זכר לתחיית המתים הגופנית".

ספק אם עולם בית-המדרש של ממשיכי דרכו של הרב קוק, שבו למדתי בצעירותי, היטיב להאזין לקריאה זו. כך או כך, מורשתו של הרב פרומן (שלמד בצעירותו בישיבת מרכז-הרב) ממשיכה רוח זאת ומסיטה אותה מתחום "יהדות השרירים" הציונית, שהיתה לא פעם גם כוחנית, לעולם של יצירה רוחנית שלגוף מקום מרכזי בה.

הצגת התיאטרון שהוצגה בערב הזיכרון וכוונה להנכיח או לספר על מחזה שכתב הרב היתה אמנם בוסרית, ונדמה שגם לקבוצת המחול "כל-עצמותי-תאמרנה" (כע"ת) שהופיעה שם יש עוד דרך ארוכה של התמקצעות, ובכל זאת מדובר בפנומן חדש של יצירה "בית-מדרשית" שאינה נסמכת רק על טקסטים ומלים, אלא בעיקר על קול ותנועה. הגברים חברי הקבוצה הנכיחו שם את המתח שבין ביטוי דתי-ציבורי ממושטר לביטוי אישי פורע גבולות, כשהם עושים שימוש במחוות גוף שמקורן בעולם ההלכה היהודי (ליפוף רצועות התפילין על היד, הכאה על החזה ועוד).

פרשנות מעוררת השתאות

אמנית המיצג והקול ויקטוריה חנה הציגה מופע מרשים ויוצא דופן. היא נעה בין גמגום שובה לב כשהיא בכובע של מנחת סדנה – למופע של מיצג אמנותי רהוט ומדויק להפליא. בעשייתה היא מגלה לצופה עד כמה למגבלות (כמו גמגום) יש כוח, מעין מה שנאמר ב"זוהר": "בבית מדרשו של משיח מהפכין חושך לאור ומר למתוק".

עבודות הקול שהציגה האמנית התבססו על "שיר השירים" המקראי, על הטקסט הקבלי "ספר יצירה" ועל מדרש "אותיות דר' עקיבא" בשילוב מוזיקה מונגולית. האות העברית משמשת בשני האחרונים מרכיב מרכזי. במיומנות והיכרות מעמיקה, תוך שהיא מדגימה את ה"פיזיות" שבקול הממלא את החלל, ויותר מכך את המימד הגופני שבאקט יצירת הקול, יוצרת האמנית המופלאה הזאת פרשנות מעוררת השתאות לטקסטים המכוננים.

למשמע הביצוע שלה לטקסט מ"ספר יצירה – "עשרים ושתיים אותיות יסוד חקקן בקול, חצבן ברוח, קבען בפה בחמישה מקומות: אחה"ע בגרון, גיכ"ק בחיך, דטלנ"ת בלשון, זסשר"ץ בשיניים, בומ"ף בשפתיים" – נדמה כאילו הטקסט העתיק הזה נכתב במיוחד עבורה.

אין זה חידוש שעולם הקבלה עסק לא פעם בדימויים פיזיים ואף מיניים מאוד, אבל פרשנותה של חנה מגלה עד כמה אחוזים הטקסטים עצמם במימד הגופני עד שנדמה שאי-אפשר להבינם ללא החוויה הגופנית המייצרת אותם.

הפילוסופית הצרפתית הלן סיקסו הציגה כתיבה נשית ככזאת ה"זורקת עצמה בהשתוללות" ואינה נכנעת להיגיון ההגמוני המבחין בין השיח שבעל-פה לטקסט הכתוב. הכתיבה הנשית לפי סיקסו "מתפרצת", "עפה" ו"גונבת" – וכל אלה אכן מתאימים מאוד לתיאור עבודותיה של חנה, וממש כפי שתיארה  סיקסו: "בשרה דובר אמת".

עבודות ה' בגופניות

עולם הקבלה והחסידות עסק לא מעט באותה "עבודת ה' שבגוף", אולם בתחום האמנות עלה הנושא בסוף המאה ה-20. חוקרת האמנות אלינור הרטני הצביעה על התופעה: אמניות שחקרו את גשמיות הגוף ומיניותו כאמצעי לגיטימי לידיעה. פרספקטיבה נשית זו התנגדה להבחנות הרציונליסטיות המערביות בין גוף לנפש ובין טבע לתרבות, והציעה אפשרות מוחשית לחיבורם המחודש, תוך חשיפת המקור של  אותן דיכוטומיות הגמוניות כהבניות חברתיות ותו לא. האמניות הללו הציעו שינוי פרדיגמה ועירערו על ההיררכיה המבוססת על מודלים מסורתיים. בניגוד למודלים המקובלים, יצרו האמניות חגיגת חושים שבה נכחו הגוף והמיניות והוצבו כמקור אפיסטמולוגי מחודש ולגיטימי.

אפשר להרחיב ברעיונות "נקביים" ומשמעותם בקבלה, אבל נסתפק כאן בהבהרה שעצם עיסוקו של הרב בשיח בין-דתי מכיל ולא היררכי הוא עצמו סוג של שיח "נשי". כפי שאיפיינו הוגות פמיניסטיות, לנשים יש קול שונה בתחום המוסר והמשפט. לפי גישות אלה, גברים ונשים ניגשים למשפט ולשאלות של מוסר מתוך תפיסות זהות שונות: גברים מתוך תודעה סובייקטיבית של פירוד, בידול וניסיון להגיע לידי הכרעה, ונשים מתוך תודעת התחברות לזולת וניסיון להגיע לידי פתרון המוסכם על כל הצדדים. למעשה נדמה שאליבא דפרומן מדובר בחיבור קבלי לא-היררכי וכזה שאינו נסמך על יחסי שליטה בין "ימין" ל"שמאל" (במובן הקבלי והפוליטי כאחד) ובין יסודות "נשיים" ליסודות "גבריים" בתרבות.

אהוד בנאי וההרכב היהודי-ערבי ג'יש הופיעו בשירה בעברית ובערבית. מאות גברים ונשים רקדו שם יחדיו בלהט, ובחזית פיזזה הרבנית הדסה פרומן. נזכרתי במימד ה"מיצגי" שאיפיין את התנהלותו ואורחותיו של הרב, שחופש מוחלט היה בהם יסוד חשוב. היה זה מופע מצמרר שדומה שמסכם את התימה של "עבודות ה' בגופניות", וזו התחדדה שם על רקע העובדה שמדובר באנשים שזה עתה סיימו את שנת אבלם ובחרו לציין זאת לא בדברי הספד, בכי ותמרורים, אלא דרך הגוף השוחק והמשחק.

דומה שמדובר בסמן דרך ורגע תרבותי עמוק שבו פורץ עולם אמנותי-אמוני פתוח וחופשי, ולוואי שעולם זה יתפתח וישתלם בעתיד. חז"ל לימדו ש"אין עושים נפשות [= מצבות] לצדיקים, דבריהם הם זכרונם" ("תלמוד ירושלמי", "שקלים", פרק ב',  הלכה ה'). דומה שתורתו של הרב פרומן, הנטועה בגוף (ובארץ), היא מורשת תרבותית חדשה הטומנת בטבורה רביזיה רדיקלית לעולם בית-המדרש המסורתי, ויכולה אף לאתגר את שדה האמנות שלנו.

—

תודה לחמדה ליבס וצחי מזומן על הערותיהם למאמר.