התערוכה הקבוצתית "תנאי חיים", שאצרו ורדית גרוס, סיגל ברניר, ויעל מוריה קליין במתחם ארטפורט, מציגה 34 פרויקטים של "אמנות מעורבת חברתית" – פרקטיקה אמנותית ה"מאמצת לחיקה מטרות וטכניקות מתחומים שאינם מקורבים לאמנות ומערבבת בין הקטגוריות השונות – עבודה קהילתית, תכנון עירוני, אג'נדות אזרחיות, שימור מסורות, מהפכות ועוד". אמנות מעורבת חברתית החלה לצמוח בין השאר כתגובה לפטישיזציה והאקסקלוסיביות המזוהות עם אמנות חזותית. לעיתים צורת העשייה הזו קשורה לאובייקט אמנותי כלשהו ולעיתים היא נותרת כפעולה בלבד, ומכל מקום יש לה בד"כ שני מאפיינים מרכזיים: היא נוצרת בשיתוף פעיל של הציבור, ומעוגנת בזמן ובמקום ספציפיים. לכן כשאמנות מעורבת חברתית נודדת לתערוכות, ניתן להציג רק תיעוד ארכיוני שלה.
ספריית לוינסקי (מראה הצבה בתערוכה). צילום: דן חיימוביץ'
מבחינה זו, על פניו, "תנאי חיים" היא תערוכה מדוייקת המכירה במגבלותיה. התערוכה נאצרה על בסיס התערוכה living as form"" שהוצגה ב-2011 בניו-יורק באוצרות נאטו תומפסון, אולם בניגוד לתערוכה הניו-יורקית הגדולה, "תנאי חיים" כוללת רק פרויקטים העומדים בקריטריונים של שיתוף ציבורי. בנוסף היא מעוצבת כמרכז למידה, וכך במקום לנסות ליצור אסתטיזציה מוזיאלית מלאכותית לצרכי תצוגה, בחרו האוצרות להציג את הפרויקטים באמצעות הסברים, תמונות וסרטונים המוצגים על הקירות, בספרים ובמסכי טאבלטים המונחים על שולחנות עבודה. זו תערוכה חינוכית במובן הטוב של המילה. מי שיקדיש לה שעה או שעתיים, יצא עם ידע מקיף למדי על שורת פרויקטים ייחודיים שנוצרו בארץ וברחבי העולם בשנים האחרונות, מעבודתו של ויק מוניז עם ממייני זבל בברזיל, עבור דרך פרויקט "מקהלת התלונות" של טלרבו קליינן ואוליבר קוטצ'ה-קליינן, שמזמין את המשתתפים להפוך את תלונותיהם לשיר מקהלה, קולקטיב "ווכנקלאוזר" האוסטרי שמשתמש במשאבי אמנות על מנת להעניק טיפול רפואי לחסרי בית, וכלה בפרויקטים מקומיים כמו תערוכת המכירה "לחם ושושנים", הביאנלה לאדריכלות בבת-ים ו"אח גדול קטן" שיצר מאיר טאטי בשכונת ג'סי כהן בחולון. המשותף לפרויקטים השונים הוא שימוש בצורות וכלים אסתטיים (שיר, מצלמה, פיסול סביבתי וכיו"ב), במשאבים אמנותיים (תקציבים, מוניטין, נדל"ן), או בעבודות שמלכתחילה נוצרו ע"י אמנים במסגרת אמנותית, תוך הסטתם ממקומם ויעודם המקורי לטובת פעולה חברתית משותפת שעשויה לחתור תחת משמעויותיהם הקודמות.
אולם לבחירה בתצוגה הסברתית על פני עבודות של ממש יש הסבר נוסף הקשור לפיל שבחדר, השוכן במתחם האמנות היוקרתי מיסודה של קרן תד אריסון. נניח לרגע בצד את הצקצוק הרגיל שנלווה לפילנתרופיה מהסוג הזה וננסה להתייחס לתערוכה באופן ספציפי. "תנאי חיים" מציגה אמנות שמבוססת על צורות שונות של פעילות בשיתוף הציבור, המיועדות להניע שינוי חברתי כלשהו – הגברת המודעות לזכותן של נשים על גופן, תמיכה במתנגדי משטר בסוריה, תיעוד של מסורות נעלמות וכיו"ב. המטרות הללו לא בהכרח מתנגשות עם הפעילות העסקית שמקיימת את "ארטפורט", אולם במסגרת יחסי הכוחות המוצגים בפרויקטים קשה לומר שהן מנותקות ממנה.
פרט מתיעוד עבודתו של ויק מוניז
מבין 34 הפרויקטים בתערוכה יש רבים שמסייעים לנפגעים מכוח, וכמעט לא אחד שמאתגר את הכוח עצמו. כך התערוכה מציגה ניסיון של הקבוצה הפלסטינית DAAR לפרק את הכיבוש, אך לא את חלקם של בנקים ישראלים בביסוסו ואת הרווחים שגרפו ממנו. היא מציגה את ספריית לוינסקי שנבנתה ע"י קבוצת אמנים לטובת האוכלוסיות הזרות בדרום ת"א, אך לא את פעילותו ארוכת השנים של ארגון "אחותי", שתביעתו לצדק חברתי חורגת מתיקונים קוסמטיים. היא מציגה פרויקטים ראויים לכשעצמם של העצמת קהילות מוחלשות, אך נמנעת במופגן, מתוך עמדת כוח, מטיפול בגורמים ששומרים על חולשתן של קהילות כאלו. כפועל יוצא מכך בד בבד עם חיזוק הקהילות, התערוכה מדגישה את חולשתה של האמנות.
"תנאי חיים" מאמצת את בחירתם של אמנים מסויימים לתפקד כעובדים סוציאליים, ומציבה אותם בעמדה שולית ביחס לפוליטיקאים, עיתונאים, אנשי עסקים ושוטרים. טענה זו נכונה ביחס להרבה מפעלי אמנות פילנתרופיים, אולם בהקשר הנוכחי היא צורמת במיוחד. לתרבות קפיטליסטית יש לפעמים חוצפה לא ממוסדת שבתנאים מסויימים יכולה להפוך לכוח פרוגרסיבי, אולם כדי שזה יקרה היא צריכה להיות מסוגלת להעמיד גם את עצמה במבחן. כאשר היא אינה עושה זאת היא נותרת קירחת מכאן ומכאן, ולכן מי שיבקש לקיים את הציווי של העבודות בתערוכה (פעולות ציבוריות לשינוי וצדק חברתי), יגלה שהוא גם מקבל אמנות מסורסת, וגם משלם עמלות מופקעות לבנק הפועלים.
תנאי חיים – מתחם ארטפורט, ת"א
נעילה: 1.3.14
פורסם בנוסח מקוצר ב"טיים אאוט"
