יום שני בערב. גשם וקר. ניידות משטרה ופיקוח עירוני ושלושה אוטובוסים פרטיים מקיפים את אזור התחנה הישנה. אנחנו הולכים לבית-הקפה של אבו-באקר. סמטה צרה וחשוכה ברחוב נווה-שאנן מובילה לחצר אחורית. מתוך בית-הקפה יוצאות שתי חיילות מג"ב וקוראות לעברנו: "סטופ! אימיגריישן!". אנחנו מתקדמים לכיוונן. הן מייצבות עמידתן לפישוק. יד ימין נוגעת בנשק התלוי על כתפן. "אנחנו ישראלים", אנחנו אומרים וחולפים על פניהן. הן משחררות יציבתן ופולטות, "אהה", בלון שהתרוקן מאוויר במפתיע. אנחנו נכנסים לקפה. "מה אתם עושים כאן?", שואל אותנו חייל מג"ב כשאנחנו נכנסים פנימה. "אנחנו חברים של אבו-באקר". "חברים, אה", מהנהן החייל בחוסר אמון. "קח מהם תעודות זהות!", הוא פוקד על החייל שלידו. אבו-באקר קם לקראתנו מחייך. אנחנו לוחצים ידיים ומתיישבים לידו. שלושה חיילי מג"ב, שתי חיילות מג"ב ושני אנשי יחידת עוז עם כובעי מצחייה כחולים. המלה "ביטחון" מתנוססת עליהם בטלאי מחזיר אור. סביב שולחנות עם שעווניות צבעוניות ישובים על כסאות פלסטיק לבנים עשרים ומשהו אפריקאים מסודאן ואריתריאה. אנחנו מוציאים תעודות זהות ונותנים לחייל. החייל הולך הצדה ומוסר במכשיר הקשר את הפרטים שלנו. הוא מחזיר לנו את התעודות ואומר: "אני מבקש מכם לצאת מפה". "רק הגענו", אנחנו עונים. הוא חוזר על בקשתו. אנחנו חוזרים על הסירוב. אנחנו שחקנים לא צפויים בהצגה נטולת קהל, חוזרים על מלים שלמדנו בעבר: "זה מקום פרטי. מותר לנו להיות כאן. אתה לא יכול להיכנס לכאן בלי צו. תראה לנו שיש לך צו ונצא מפה". החייל אומר: "אתם נשארים פה? אין בעיה. אנחנו יוצאים ואתם נשארים". הוא מצביע על אבו-באקר ועל אדם נוסף שיושב לידו ואומר: "שניכם, בואו איתנו!". הם יוצאים החוצה במהירות. אנחנו עוקבים אחריהם. הם יוצאים מהמדרחוב לכיוון החניה. הגענו מאוחר מדי. הוויזות כבר נבדקו. חשכת האוטובוס מעלימה את אבו-באקר והאדם השני. הדלת נסגרת. חיילת וחייל בשמירה עומדים לפני דלת האוטובוס. "לאן אתם לוקחים אותם?", אנחנו שואלים. "אל תענו להם", פוקד החייל שעכשיו עומד מאחורינו. כמה מטרים משם, על גבעת הדשא של גינת לוינסקי, שני סוסים חומים עומדים זה לצד זה ועליהם שני שוטרים במדים. חיילת ששיערה צבוע בגוון דבש מלטפת את אחד הסוסים. חייל מתקרב אליה ושואל: "רוצה לרכוב על סוס?". החיילת מביטה בו ואומרת: "רכבתי על הסוס הזה כבר. אני אוהבת אותו. הוא סוס טוב. לא רכבת אף פעם על סוס?". החייל לוקח שאיפה מהסיגריה ואומר, "אני, בטח רכבתי". לידם שלוש נערות מדברות עם אדם גדול וקירח שעונד משקפי ראייה דקים ממתכת. "רגע, אז מה התפקיד שלך?", האחת שואלת. הוא עונה באדיבות: "אני מפקד מרחב". השנייה אומרת: "תקשיבי לו, הוא יודע מה הוא אומר". השלישית שואלת: "אז איך אני יודעת לאן לוקחים את חבר שלי?". מפקד המרחב עונה לה: "תתקשרי אחרי 22:30 לטלפון שאתן לך והם יגידו לך בדיוק את כל הפרטים ואיפה הוא נמצא, בסדר? זה 039728402/11, אבל רק אחרי 22:30".
כעבור שעה בבית-הקפה של אבו-באקר שלושה מסכי פלזמה פועלים כרגיל בווליום גבוה. הימני משדר כדורגל, האמצעי היאבקות והשמאלי קומדיה רומנטית הוליוודית. בקיר ממול ציור קיר בצבעים כתום, ירוק וצהוב שחברים ציירו. דקלים, אנשים רוקדים וכיתוב "אפריקה ישראל" בעברית ותיגרנית. תותים גדולים מנייר תלויים מהתקרה ומשתלשלים מטה. סרטים צבעוניים של חג סוכות. בשולחן אחד מעשנים נרגילה, בשולחן אחר משחקים קלפים. בירות ותה עם הל. הכל נראה כרגיל. כל מה שיש לנו עכשיו זה העיניים שלנו. מה המשמעות של לראות את המציאות ללא יכולת לפעול בתוכה? האם קיים מצב כזה בכלל? להיות עדה. להיות נוכחת. העיניים רואות את מה שההכרה רוצה לשכוח בהבזק רגע הראייה. להבין את הרגע הזה כך שבעוד כמה שנים נוכל לספר למי שישאל ויתעניין: כן. אני זוכרת שאז, בסוף שנת 2013 ובתחילת 2014, המשטרה והצבא פשטו על שכונת נווה-שאנן. זה היה אחרי שסגרו את השוק המקומי שפעל שם והקימו צ'ק-פוינטים בכל פינת רחוב. הם הגיעו אחרי השקיעה, נכנסו למסעדות ובתי-קפה והקימו אנשים באמצע האוכל. הם הפרידו אבות מהילדים ומבנות הזוג שלהם. כן, באמצע הרחוב הם הפרידו משפחות והעלו את הגברים על אוטובוסים. כמה מהאנשים נכנסו לכלא גבעון ברמלה, אחרים הטיסו למצרים ואת האחרים הכניסו למה שנקרא אז "מתקן חולות". אבל מי יכול לדעת לאן לקחו אותם בכלל? השד יודע לאן לקחו אותם. אמא עם תינוק בעגלה עומדת ליד האוטובוס. אין לה שום מושג מתי תראה את בעלה שוב. שום דבר לא חוקי בזה. הכל בשקרים שפקידים מייצרים בניירת. מה עשיתי? מה יכולתי לעשות? אמרתי לחיילים שזה לא חוקי. מה יכולתי לעשות? קראנו לעיתונאים והם לא הגיעו. קראנו לצלמים והם הגיעו באיחור של שעתיים. היו באותה תקופה כמה הפגנות. קומץ פעילי שמאל. אז כתבתי על זה, אבל למי זה שינה? לאף אחד. אולי עצם זה שכתבתי גרם לי להרגיש שאני עושה משהו חיובי. אבל זה להרגשתי בלבד. כי למי כתבתי? לקומץ אנשים? לקהילת אמנות קטנה ומנומנמת? אז לרגע אחד זה השקיט לי את המצפון ומשם כבר היה אפשרי להמשיך הלאה לדבר הבא. הרי אנחנו, מה מפעיל אותנו, הדאגה לאחר? לסבל של האחר? לא חושבת. אנחנו משרתים נאמנים של תחושת הנוחות האישית שלנו. היא זו המפעילה אותנו. כדי שנוכל להירדם לשינה עמוקה וטובה ולהתעורר מחלומות הביעותים לבוקר של יום אחר.
***
זמיר שץ, "פוסט זמני"
"התחלתי לצייר על הציור באגרסיביות שתי דמויות כחולות שהזכירו לי איזו להקה מן העבר, ופתאום בתוך כל העצבים קלטתי שקרה משהו אחר, שהתחברו פתאום כמה דברים, שהרקע המטורף הילדותי הגרפיטי הזה של כוכבים וחלל שיש בו כל מיני התרחשויות מינוריות בלי קרקע יציבה או זיהוי ברור התחברו לשתי דמויות שנטעו בהן רלבנטיות והחזירו אותי להיות מסוגל לשאול שאלות ולהתייחס לדבר… בכל אופן חבר הגיע, התלהב ומיד אמר שאני חייב עכשיו לעשות עוד ארבעה כאלו לפחות, וזה מה שעשיתי.
"מעניין אותי מה ש'לילה' מייצגות. להקת בנות שמנסה להשמיע את קולה בתוך איזה מין עולם מחוסר קרקע יציבה. צבעוני מדי, מקושקש וכאוטי. מה שניסיתי היה לשבור את התבנית הציורית שלי, שהיא בדרך כלל מאוד שמרנית (אדמה, קו אופק, שמים), ולנסות לייצר חלל מחוסר כוח כבידה (למעלה, למטה וכו'). נוסף לכך הרצון והעבודה העיקרית שלי היו לצייר כמה סוגי כוכבים שאפשר וכמה שיותר עיגולים קטנים ועקומים שהזכירו לי גלגלי הצלה או כעכים עם חור באמצע.
"…ובקשר ללהקה, הן היו מעין חיבור בין הרקע, שהורכב מציוריות וסיפוריות, לאיזשהו כאן ועכשיו שמציעים גם סוג של נחמה, מוזיקה וגם סוג של התרסה מול הטירוף. הנה, אתם שורפים הורסים הורגים חונקים את העיר בבניינים, ואנחנו למרות הכל מנגנים".
זמיר שץ, "המתופפת של לילה", 200×200 ס"מ, 2013
זמיר שץ, "בקושי", 30×30 ס"מ, 2013
""פוסט זמני"
חמישי, 2.1.14, ב-20:00
גלריה רוזנפלד, שביל המפעל 1, תל-אביב
***
"הומלנדס"
"הומלנדס" הוא פרויקט אמנות שיזמו מארק פוז'לפ (מלובליאנה, סלובניה, שנמצא בתוכנית שהות אמן של המרכז) וטל גלעד. במשך שמונה ימים בנו השניים יחד עם ילדי השכונה הר שגובהו ארבעה מטרים. הרעיון היה שבניית ההר תהיה גורם מאחד וסמל לרעיון של קהילה שיש בה אחדות, אך היא בנויה על מגוון. באירוע הפתיחה יוצג ההר לצד וידיאו שמתעד את בנייתו.
הומלנדס
"הומלנדס"
חמישי, 2.1.13, ב-18:00
המרכז לאמנות דיגיטלית, רח' האמוראים 4, ג'סי כהן, חולון
***
***
עידו מיכאלי, "גן החשמל"
עבודת חוצות חדשה של עידו מיכאלי תושק מחר, שישי, בגן החשמל בתל-אביב. מפה גדולה של הגן המצוירת על אריחי קרמיקה המודבקים על אחד מקירות הגן.
עידו מיכאלי, גן החשמל. 2013, הדפס רשת על אריחי קרמיקה
שישי, 3.1.14, ב-12:00
גן החשמל, לבונטין פינת ברזילי, תל-אביב
***
קטורה מנור, "אקרופוליס 2"
"התערוכה נקראת כשם אחד הציורים בתערוכה. אלו עבודות מהשנתיים האחרונות, כמה מהן צוירו במהלך הלימודים ואחרות מהשנה האחרונה. מעניין אותי איך דברים נראים. אנחנו חושבים שאנחנו יודעים ומכירים משהו, אך בסופו של דבר כשרואים את הדברים, הנראות שלהם חמקמקה. הפער בין הידיעה לבין איך שהדברים נראים באמת לבין מה שאנחנו מסוגלים לראות מעניין אותי".
קטורה מנור, "אקרופוליס 2"
"אקרופוליס 2"
שישי, 3.1.14, ב-12:00
אוצרת: אילת השחר-כהן
מוזיאון רמת-גן, רח' אבא הלל 146, רמת-גן
***
יעל בן-שלום, "בואה"
בתערוכת היחיד שלה מציגה יעל בן-שלום מיצב המורכב מציור, תצלום של ציור ועבודת וידיאו המתפרסים על פני שתי קומות הגלריה. הרעיון לעבודה התחיל מהרצון ללכוד במבט את פעולת לוכד הנחשים, מתוך מחשבה שהמעקב ילמד את בן-שלום על האופן שבו היא צריכה לגשת לציור. בחלל העליון מוצג ציור גדול של יער אגדתי העוטף את קירות הגלריה העגולה. הציור צולם, הוגדל והודפס על גבי טפט. הגדלת הציור מאפשרת להיכנס לעומק הציור ולכתמים שממנו הוא עשוי. כמו ב art google, בחלל התחתון של הגלריה ציירה בן-שלום נחש מפורק לחוליות – דיקטים עשוי גרפית ופחם. אופן ההצבה של הציורים בחלל מארגן את הדרך שבה המבקרים זזים בחלל.
09-גלריה על הצוק היא גלריה עירונית של עיריית נתניה שפועלת משנת 1997. במהלך השנתיים האחרונות מאיה קשביץ, מנהלת ואוצרת הגלריה (שמנהלת גם את מחלקת האמנות בעיריית נתניה), מביאה רוח חדשה ושיח אמנותי עכשווי. עמוד הפייסבוק של הגלריה
יעל בן-שלום
יעל בן-שלום
יעל בן-שלום
"בואה"
שבת, 4.1.14, ב-20:00
אוצרת: מאיה קשביץ 09
גלריה על הצוק, המעפילים 19, נתניה
***
"דרך כוכב"
הדבר המעניין בהודעה לעיתונות של התערוכה "דָרַך כוכב" היא ההתעסקות בשם התערוכה ולא בעבודות המוצגות בה או באמנים עצמם. על אף שבתערוכה משתתפים אמנים הפעילים בשדה האמנות כבר עשור (ויותר) לצד אמנים שסיימו את לימודיהם בשנתיים האחרונות, את ההודעה לעיתונות מעסיקה השאלה "כיצד לבחור מספר מצוצמם של אמנים מבטיחים ולהעז להגדירם ככאלו שדרך כוכבם". עוד שאלה שהעמלים על התערוכה עסקו בה היא מה זאת הצלחה. התשובה הראשונה שעלתה על הדעת בשיחות של האוצרות עם האמנים: "המובן מאליו הוא הצלחה מסחרית". תשובות נוספות שלמעשה מפרטות את התשובה הראשונה: "הצגת עבודות במוסדות משמעותיים בארץ ובעולם וקבלת הכרה בינלאומית"… "היות מושא להערכה ולהשראה בקרב חברי הקהילה, היות דמות משמעותית המשפיעה על דור ההמשך". נראה שההודעה הזאת היא רשימת מכולת כלכלית ותכליתית שלעוקבים אחריה מובטחים חיים כאמנים מצליחים. אך מדוע הצלחה מסחרית היא ה"מובן מאליו"? האם אמנות טובה היא בהכרח אמנות בעלת ערך מסחרי? האם באמת? ומה עם האמנות עצמה? מדוע לא העסיקה את האוצרות השאלה מהי אמנות טובה ומהו התפקיד כבד המשקל של העוסקים במקצוע זה?
עופר בסודו
ליאור מודן
איתמר ענבר
"דרך כוכב"
שבת, 4.1.13, ב-20:00
אוצרות: דליה לוין, גילה לימון, טל בכלר
אמנים משתתפים: יאיר אגמון, עופר בסודו, רובי בקל, נאוה ברג, מילי ברזילאי, עידו ברקוביאר, דוריאן גוטליב, יונתן גולדמן, עדי דהן, רותי דה-פריס, תמר הירשפלד, ציון אברהם חזן, נועה טורקניץ', זוודיתו יוסף, אמיר יציב, אורית ישי, גילי לביא, אורי לוין, ליאור מודן, שיר מורן, ענבל מנדס-פלור, רוית משלי, הדס סט, מג'ד עמורי, איתמר ענבר, להלי פרילינג, מרגריטה פרלין, מחמוד קייס, אליאן (לולה) קצ'קה, יהודית קקון, ישעיהו רבינוביץ, שי רטנר, רוני שביד חזן, ליאור שחר, אבינועם שטרנהיים, עיינה שני, אסתר שניידר.
רח' הבנים 4, הרצליה
***
מוטוי יממוטו, "הגן הצף", ריקוד פרידה
רקדן הבוטו טאקנורי קוואהרדה יתארח לאירוע הנעילה בתערוכתו של מוטוי יממוטו. השניים הכירו בארץ והחליטו לשתף פעולה בטקס סגירת התערוכה. בסוף הריקוד הקהל יוזמן לקחת חלק בפירוק התערוכה.
מוטוי יממוטו.
***
