דיאלוג לכל החיים, נשיות קליידוסקופית

משחקת עם יחסי הכוחות

היצירה "Arrowed" של בובי ג'ין סמית, רקדנית בלהקת בת-שבע, מעמידה אחת לכמה שבועות/חודשים את סמית ושמאל פיטס זה מול זה באחד מחללי העבודה של להקת בת-שבע בסוזן דלל. שתיים-שלוש שורות של מושבים מאולתרים מזמינות קהל מצומצם לצפות במתח שנוצר בין שני היוצרים הנפלאים האלה, שממעטים לנוע, מרבים לשתוק, והמלים שלהם חותכות את החלל בחדות.

"Arrowed", צילום: גדי דגון

בבסיסה העבודה היא ראיון מתמשך: פיטס, שממלא את תפקיד המראיין בסדרת המופעים הנוכחית, מעמיד את סמית במצב של חקירה צולבת וקשוחה, בניסיון לברר בסופו ובעיקרו של דבר: איך היא מרגישה עכשיו. היצירה, שעלתה לראשונה ב-2012, עתידה להמשיך לעלות שוב ושוב במשך כל חייה של סמית, ודמות המראיין עתידה להתחלף ככל הנראה. בעיבודה הנוכחי, הדיאלוג הוא בין גבר לאשה בני אותו הגיל, כאשר השליטה בסיטואציה נמצאת בידיו של הגבר, שמצווה על האשה "לשבת", "לקום", "לשכב", "לקפוץ" וכו', תוך שהוא יורה צרורות של שאלות בקצב מתגבר, וכשהוא שותק – אין מדובר ברגע של נחת כלל.

מעניינת הבחירה של סמית להעמיד עצמה כמעט חסרת אונים, בעמדת הקורבן, מול גבר שלעתים נדמה כמתעלל בה. היא מבקשת או זקוקה לכוח חיצוני לה שיכריח אותה להתבונן אל תוך עצמה. כאן טמון הקסם – בעוד ש"המצב עצמו" או "המופע עצמו" מציג את המראיין/החוקר כשולט, היצירה שייכת לסמית ודמות החוקר היא זמנית, מתחלפת, זו שזמנה קצוב ואין לה אחיזה של ממש במציאות על פני זמן.

"Arrowed", צילום: Alex Apt

מחוץ להצגת יצירה הנמשכת כשעה, סמית היא מי שעומדת מאחוריה ומושכת בחוטים. כך היא משחקת עם יחסי הכוחות, והופכת למי שעושה שימוש במראיין בו בזמן שהוא מוצג כמי שמשתמש בה – אם לצורך בידור ואם לצורך ביסוס מעמדו כדומיננטי. הבלבול הזה יוצר מתח שנשמר לאורך כל היצירה, והכנות המופלאה שבה שני הרקדנים-שחקנים-יוצרים מגישים את השאלות, התשובות והתנועה הקטנה אך מדויקת להפליא יוצרת מופע קטן וקסום, ומעל לכל, אינטימי ומרגש.

המסע הרגשי שעוברים סמית ופיטס, ויחד איתם הקהל, מסתיים בהקרנה של זיקוקים בשחור-לבן על גבי מסך קטן שפיטס מחזיק בידיו. החלל, הראש והלב טעונים ברגשות ומחשבות שנאספו לאורך השעה, ואקורד הסיום הארוך הזה מאפשר להן לשקוע ברכות, כך שיוכלו לעלות ולהדהד שוב ושוב בימים וברגעים נחוצים. אפשר וכדאי לצפות במופע כמה פעמים; בכל מפגש כזה עולות תחושות אחרות ואולי אפילו אחת הדמויות תתחלף. בזכות האמת הטמונה ביצירתה של סמית, ההזמנה לחקור יחד איתה או לצדה מסקרנת ומבטיחה.

***

לא סקסי ולא סליזי

ביצירתו החדשה "Girls", שעלתה במסגרת פסטיבל "הרמת מסך" האחרון בסוזן דלל, הכוריאוגרף רועי אסף לא מדבר על בנות, אלא מציג אותן, והוא עושה זאת ברגישות ומורכבות כל-כך גדולות שהוא מצליח לחצות את גבולות הקיטש והיומרה ומביא אל הבמה חדשנות וייחוד דווקא בעיסוק בנושא הפופולרי ביותר אולי בכל תחום יצירתי. זהו מעשה אמיץ, ועל כן ההצלחה שלו מעניינת במיוחד.

בדומה לעבודתו ביצירתו הקודמת "הגבעה", גם כאן אסף אינו מפחד לבחור במחוות ומוזיקה שכבר מזמן הפכו לסמלים מובהקים; ב"הגבעה" עסק בסמלי הציונות ועתה בסמלים של נשיות, תוך שהוא משלב אותם בפרשנות ייחודית משלו למושג "נערוּת".

Girls, רועי אסף. צילום: גדי דגון

"Girs" מציגה חבורה של נערות שרוקדות יחד. מעשה הריקוד הוא ממשי, כלומר רוב הזמן נדמה שהן ממש רוקדות כסוג של טקס או פעילות, ולא רק כייצוג מחולי של "הנערות הנשית". אסף יוצר בדרך זו קשר הדוק בין ריקוד לנערוּת, ומציג ריקוד שהוא מסמן של נערוּת.

במבט חטוף היצירה הזאת מזכירה את סרטיו של הבמאי בזבי ברקלי (Busby Berkeley), שהציג קבוצות של נערות רוקדות לראווה תוך שהוא מכוון באופן מובהק וגלוי לקהל הגברי. הרפרור הזה מדגיש את כוחה של היצירה של אסף: על אף שחמש הרקדניות לובשות בגדי גוף בלבד ותנועות הריקוד שלהן מזכירות לא פעם מופעי קברט או שחייה צורנית, המחול שלהן לא הופך סקסי או סליזי אפילו לרגע אחד. כלומר, אפשר להציג נערות צעירות ויפות, על אף הסקסיות הטמונה בהן, כדמויות מורכבות ורציניות – תוך כדי שימוש והצגה של שמחתן וגופן לראווה. נראה שהמפתח נמצא במבט שלהן (במשחק) ובשילוב התנועות והעדינות של הרקמה שיוצר אסף, כשהוא לא נופל למלכודות הרגשיות ולא מביא את הנערות שלו אל קתרזיס או שיא, אלא שומר על מתינות ורפטטיביות שמפרקות כמעט לגמרי את המטען הסקסי ושומרות אותו כפוטנציאל בלבד.

Girls, רועי אסף. צילום: גדי דגון

אבל היצירה של אסף היא לא רק חכמה, ולא מכוונת למחשבה בלבד. היא מהנה ומרגשת לכל אורכה, וכך היא מבטאת גם את הצדדים הרבים והגוונים השונים של הנערות הנשית –שעונג, רכות, צחוק ושעשוע הם מאפיינים מרכזיים בה. אלמנט נוסף שמצליח אסף לשזור לכל אורך היצירה הוא תחושה של ראשוניות בראשיתית, של התנסות ומשחק, של ניצנים של נשיות שעתידים לפרוח בשלל גוונים.

אין כאן חגיגה של נשיות, אלא מבט מפוקח ומורכב, שמברר ללא פחד וללא תסכול את מקורותיה של הנשיות ברגעים שבהן היא מתחילה לנבוע. בעשותו כך, נמנע אסף מלנקוט עמדה מובהקת, פמיניסטית או אחרת, והוא למעשה מציג תוצאה של מחקר תוך התבוננות מעמיקה שתוצאתה היא מרובדת וקליידוסקופית.

בזבי ברקלי

 http://en.wikipedia.org/wiki/File:Footlight_Parade_Waterfall.jpg