פלאשבק

 מצד אחד ים פתוח ואופק רחוק, ומן הצד האחר שורות של בלוקים גדולים, אפורים וחסרי תקווה. אורנה בן-שטרית-רז צילמה את נוף ילדותה מחלונות העיר הלא-מושגת, חיפה  . מאמר מגיליון "חיפה. מרחב מעורב", דצמבר 2013

  גדלתי בקריית-ים. משיטוט בחוף הים נצרבה בי דמותו של הר הכרמל על צדודיתו הנשפכת למים. תמיד כשהגיעו קרובים מחו"ל לקחנו אותם לחוף הים והוכחנו את היכרותנו עם חיפה, העיר הגדולה, מסמנים להם נקודות משמעותיות על ההר; הנה "מגדלי התאומים של חיפה" (בתי-המלון במרכז הכרמל), הנה מגדל האוניברסיטה. באופן אישי, עד גיל 18 בערך, זו היתה ההיכרות היחידה שלי עם חיפה, מרחוק וממש לא לפרטים.

אני נזכרת בהליכות האינסופיות על החוף, מקום המפלט שלי בגיל העשרה – מצד אחד ים פתוח ואופק רחוק ומן הצד האחר שורות של בלוקים גדולים, אפורים וחסרי תקווה. ברקע הידהדה צעקתו של המציל מהמגדל, "הזוג בתוך המים, אתם נסחפים לעכו, צאו קצת מהעומק ושחו לכיוון קריית-חיים", כך כיוון את הרוחצים. הגבולות ברורים: כיוון צפון – עכו, כיוון דרום – קריית-חיים. אף פעם לא יאמר צפונה או דרומה, ואת חיפה הסמוכה אף פעם לא יזכיר, היא לא קיימת במציאות הקרייתית.

העבודות המוצגות כאן לקוחות מסדרה שצילמתי כשחייתי בשכונת הדר בחיפה. מביתי נשקף נוף הולדתי – הקריות, מפרץ חיפה, בתי-הזיקוק. צילמתי את הסדרה בתנאי מזג אוויר שונים, כך שלפעמים נראה כי המפרץ נעלם כליל, לפעמים הוא בוהק וזוהר ולפעמים הוא מחזיר אור כמו במשחק ילדות.
שם הסדרה, "פלאשבק", מסמן את המבט אחורה, זה הזוכר, המתגעגע והמשתעשע.