סופה של ההתמערבות היא ההתערבבות


דו-קיום, מרחב משותף – או קיום מעורב? מה באמת מפחיד את יושביה של הווילה בג'ונגל? האם הגאולה טמונה בתחבורה הציבורית? מתי ביירות תגלה אותנו?

 מאמר מגיליון "חיפה. מרחב מעורב", דצמבר 2013

במרחב הפוליטי בישראל מתקיים שיח רחב על אודות מרחב משותף בין ישראל לפלסטינים. מרחב משותף נחשב חזון אמיץ, אך קודם ראוי לשאול אם המונח "מרחב משותף" הוא מונח מאתגר דיו.

קודם כל נדבר על דו-קיום. המושג "דו-קיום" מציע שני סוגים של חיים נפרדים ושונים הנמצאים בחפיפה מינימלית זה עם זה. דו-קיום מנציח את ההפרדה, בשונה מהמושג "עירוב". ניתן להסביר את השימוש האינפלציוני במונחי הדו-קיום בכך שישראלים פשוט אינם רוצים להשתנות. לכן אנחנו לא יכולים לרצות שלום; שלום יבקש מאיתנו לשנות את הזהות שלנו.

גם המונח "מרחב משותף" מציע זהויות שונות ונפרדות החולקות אותו מרחב תוך שהזהויות השונות ממשיכות להיות שונות. "קיום מעורב", לעומת זאת, מעיד על רצון להתפשט מזהויות קיימות, מעצם ההבנה שזהות היא דבר שיכול ורוצה להשתנות ולהתערבב.

דנה לב לבנת – California, תצלום צבע, 2013

אני יודע מה אני – אני לא ערבי


גדלנו על נארטיב הווילה בג'ונגל, המשול לניסיון לטאטא את המדבר עם מטאטא. הזהות הישראלית, במיוחד זו החילונית ההגמונית, אינה מקיימת שורשים, אלא מתכוננת ומתעצבת דרך השלילה של המזרח-תיכוניות. תשאלו גבר חילוני אשכנזי מהו, ובסוף הוא יגיד, אני יודע מה אני – אני לא ערבי. לא לחינם יאיר לפיד ושלי יחימוביץ מדברים על גירושים; הם ידועים כמייצגי התודעה של המרכז החילוני האשכנזי, המכיר בכך שעירוב עם תושבי המזרח התיכון, ששיח השלום מזמין, ידרוש ממנו לחולל שינוי בזהותו.

מרחב מעורב הוא מרחב כאוטי בעושרו, מרגש ויצירתי. זהו מרחב שמעודד נזילות תרבותית, או אם תרצו, קוויריות תרבותית. זהו מרחב אידיאלי של לבישת זהויות מתמדת, וכזה היה למשל המרחב הלבנטיני בעידן הקולוניות הגדולות. אני יכול לדמיין את אלכסנדריה של המאה שעברה, שם יכולת להכיר זהויות צרפתיות, איטלקיות, יווניות וערביות ולהיות מסוגל לנוע בין שפות ותרבויות רבות. החיים היו מסע לונה-פארקי בין זהויות שדרו יחדיו, במעורבב. בישראל המעבר הזה כמעט שאינו קיים. הוא קיים כאשליה במובן של עצמי הפועל לכאורה בתוך חירות לעיצוב העצמי, אך למעשה המרחב הישראלי, המקודד כווילה בג'ונגל, כמעט שאינו מייצר או מוליד זהויות חדשות. כתוצאה מכך אנו משתכשכים במי אפסיים משמימים.

מצג של עירוב ניתן לראות בהיפסטרים, הנחשבים לתופעה אופנתית של צעירים ממעמד הביניים המנסים להיבדל מתרבות המיינסטרים. הקוד של ההיפסטריזם הוא צמצום הזמן והזהות של סבא וסבתא למסמן אסתטי לביש. ההיפסטריות מייצגת, בין היתר, ניסיון לשחק עירוב, אך כל כולה שירה של גוף שאינו מעוניין להתערבב. הלבוש ההיפסטרי מזכיר את ההיגיון של חיסונים: חיסונים פועלים דרך חיקוי של הנגיף וכך מגוננים על הגוף. כך ההיפסטרים מאמצים לבוש שנראה חתרני ומעורב ויוצא נגד סדרים מיינסטרימיים, אך למעשה הוא כולו הגנה על גוף שאינו רוצה להתערבב במרחב.

המופע ההיפסטרי הוא מופע של חינוך. שימו לב לפרצופיהם של ההיפסטרים. הם תמיד עם מבט מורתי וסמכותי. מעניין לחשוב על ההיפסטריזם הישראלי כעל קרב מאסף של אי-הרצון להתערבב במרחב. ההקשר שבו פועל ההיפסטר הוא ההקשר של האירוניה, שהוא הקשר שאינו מתחייב, הנתון לפרשנות רחבה, וכך, דרך המימד האירוני, ההיפסטר יכול לעשות כל מה שהוא רוצה בלי לשלם על כך בסיכויי מוביליות נמוכים. האירוניה מאפשרת ליחיד לענוד שרשרת זהב בלי לשלם על כך מחיר בראיון עבודה למשל. מובן שלא כל אחד יכול לייצר הקשר ושדה של אירוניה. הדבר קשור להון תרבותי ולמעמד שאינם נגישים לכולם באותה מידה. הון תרבותי הוא זה המאפשר להמיר פעולות מסוימות לפעולות אירוניות, שכאמור אינן נוגעות ואינן משפיעות על סיכויי חיים ומוביליות.

צבי פייגין (1884-1962) – אוטובוס בקו חיפה-ביירות, בחזית בניין החברה האימפריאלית לתעשיות כימיות. שנות ה-30 (משוער). מאוסף הארכיון הציוני בירושלים. תודה לגיא רז על איתור התצלומים

תמיד נתאווה לשוב אל העירוב
הפסיכואנליטיקאי קרלו שטרנגר מתייחס בספרו "העצמי כפרויקט עיצוב" (2005) לזהויות של צעירים בעידן המודרני כזהויות הנהנות מחירות רבה והמאופיינות בהתייחסויות אל העצמי כפרויקט שניתן לעצבו ולגוונו בצורה חופשית בתוך סביבה הניחנת באסתטיקה של בית-מרקחת.

התנאי לעירוב הוא ויתור אצילי, ויתור על צורת הזהות שלנו שפועלת במודרנה כפרויקט. היכולת שלנו להתערבב היא יכולת להפיק סבלנות והקשבה. מעניין שדווקא הזהות החילונית מתקשה להכיל מחשבות על עירוב, שכן זו זהות הפועלת לפי היגיון רציונלי, אחיד, משעמם ועקבי. דווקא האמונה הדתית, שמקדשת את האל ולא את העצמי, מאפשרת חופש מהעיסוק האובססיבי בזהות כפרויקט. הפולחן הדתי, בשונה מפולחן האדם וקידושו, משחרר אותנו מהטיפוח העצמי שלנו כפרויקט המתייחס לעצמי כאל תכלית.

מבחינת יחסי הכוח, צד הגמוני אינו יכול להכיל יותר מאחוז מסוים של ערבוב עם קבוצות שאינן הגמוניות, שכן יותר מכך תיווצר מאסה קריטית והזהות ההגמונית תקרוס. תופעת הדתי/ערבי/מזרחי מחמד היא דרכו של החזק ליהנות משני העולמות: מחד הגיוון המעניין ומאידך העדר האתגר למבנה אישיותו שלו. כאשר התערבבות פועלת, אין צדדים וגם אין צורך בצדדים; הזיכרון של הצדדים ככאלה נעלם והופך ללא רלבנטי. התערבבות מייצרת מהפכה זהותית לא דרך מחיקה או היתוך, אלא דרך יצירה והוספה של זיכרון אחר, חדש ורחב יותר.

זה אולי חלק מהמודרנה כפי שהגדיר האנתרופולוג ברונו לאטור (2005). לפי לאטור, המודרנה שואפת לייצר טיהור והפרדה, אך במקביל נוצרים חיבורים, הכלאות ועירובים מתחת לאפה; המודרנה תנסה שוב ושוב להפרידם. הטיהור וההפרדה, המתרחשים כאמור כחלק מהמודרנה, מייצרים את התנאים לעירוב ולהכלאות. הזהות שלנו תמיד תחפש אחר פתרון המצוי בעירוב ובהכלאה, כך שהמודרנה בעצם כושלת שוב ושוב מלענות לנו על שאלת הזהות הברורה (כלומר הטהורה והבינארית), כי היא פועלת בתנאים של חישוביות רציונלית ולכן תמיד נתאווה לשוב אל העירוב, אל האי-סדר.

מכאן שאל לנו לחשוש מן ההפרדות, שכן הן בסך-הכל מייצרות במקביל הכלאות ועירובים חדשים, זהויות חדשות ומרחבים חדשים שמייצרים תנאים חדשים. ולכן יש ליהנות מהתקופה המודרנית, שמכילה גם את מה שיפרק אותה בסופו של דבר: העירובים שמיוצרים מתחת לנסיונות הטיהור שלה.

צבי פייגין (1884-1962) – עובדי הרכבת בחיפה, שנות ה-20 (משוער). מאוסף הארכיון הציוני בירושלים. תודה לגיא רז על איתור התצלומים

ביירות מחכה לגלות אותנו
אחת התופעות שמחוללת עירוב בצורה המעניינת והאירונית ביותר היא מערכת התחבורה הציבורית (בעיקר כאשר היא יעילה כמו בעיר קוריטיבה* שבברזיל). ניקח לדוגמה את ירושלים, שמקיימת, כמו כל עיר בישראל, בין יתר מערכות ההיגיון, גם היגיון של קדמה (או אם תתעקשו, קולוניאליזם).
ההיגיון של הקדמה הביא לבניית רכבת קלה, שפועלת בצורה טובה למדי ברחבי העיר ירושלים ומפחיתה את הפקקים, זיהום האוויר, תאונות הדרכים ועוד. הרכבת הקלה, הפועלת כסוכן הקדמה והמודרנה וכך מייצרת את ההפרדה הטהורה בין קדמה לבין העדרה, מייצרת עירוב והכלאה בין חלקי העיר. כיום קשה יותר מבעבר להבחין בקו הגבול בין העיר העתיקה למרכז העיר. מרכז העיר הוא העיר העתיקה והעיר העתיקה היא מרכז העיר. בלילות חג הרמדאן, כאשר הלכתי ממקום עבודתי לעבר הרכבת הקלה, לא ניתן היה להבחין היכן ירושלים מתחילה והיכן ביירות האמיתית והמדומיינת נגמרת, והאם ישראל בכלל יכולה להמשיך לבקש להיות לא מזרח-תיכונית.

בזכות הקדמה של הרכבת הקלה, לאורך כל חודש הרמדאן ירושלים נהייתה ביירות. אני חושב על ביירות כיוון שהיא נמצאת מעלינו ומשקיפה קרטוגרפית על ישראל. הכיוון הוא קדימה לצפון, ושם ביירות נמצאת, וישראל תמיד בורחת מהדרום ומבקשת צפונה, כחלק מהגיון הקדמה שלה. ושם בצפון נמצאת ביירות, מחכה לגלות אותנו, ואנחנו כבר מוכנים להתגלות ולהתערבב.

ככל שנתמערב בניסיון להיות מודרנים ומתקדמים, כך נתערבב יותר. ככל שננסה לטהר את המרחב "הלא מודרני" דרך המודרנה, כך ניצור עירוב שישכיח מאיתנו למה בכלל יצאנו לדרך ההיגיון המודרנית. אבל אז זה כבר לא יהיה משנה. הרצון לקדמה משול לניסיון להיחלץ מבוץ טובעני; כל תנועה שנעשה, נטבע יותר ויותר. כל הליכה קדימה היא בעצם הליכה לצדדים, וכל הליכה לצדדים היא-היא ההליכה האמיתית קדימה. למעשה ההליכה למודרנה היא עלייה במורד המדרגות.

העתיד של העירוב נמצא בדברים בסיסיים כמו תחבורה ציבורית מתקדמת. עצם המהלך לעבר מה שמכונה קדמה הוא בו בזמן הליכה לאופקים זהותיים שאינם בהכרח "מערביים". ייתכן שהקטיגוריות מזרח ומערב קרובות לקרוס זו לתוך זו, ותחבורה ציבורית מאיצה את הקריסה הזו בשל הערבוב שהיא מייצרת בין המרחבים. המערב, שבמשך שנים קשר בין קדמה למערביות, יצטרך להתאים את עצמו לראייה יותר מורכבת של המציאות. ככל שתהיה יותר "קדמה", כך יהיה פחות מערב במובנים הלבנים והחילוניים שאנחנו מכירים, וזו האירוניה שבמערב, שכן האידיאלים של הקדמה, שמעודדים לכאורה התמערבות, מייצרים גם את סופה של ההתמערבות. וסופה של ההתמערבות היא ההתערבבות.

איתמר טהרלב הוא חוקר תרבות ופעיל למען תחבורה ציבורית רדיקלית, פעיל כמתרגם ומנחה במפגשים בין דתיים בין הירדן לים