תגמולים – לא רק למוזיקאים

היום ברור לנו שמלחין מקבל תמלוגים כששירו מתנגן ברדיו שוב ושוב. כך גם ברור לנו ששחקן מקבל תמלוגים עבור הקרנה חוזרת של סדרה בהשתתפותו. אך מה קורה במקרה של מכירה חוזרת של עבודת אמנות חזותית? האם האמנים זכאים לקבל תגמול כלשהו?

בשנת 1859 השלים האמן הצרפתי ז'אן פרנסואה מילה את יצירתו "El Ángelus" והיא הועברה לפטרונו בסכום של כ-1,000 פרנק צרפתי. העבודה, שעברה כמה פעמים מיד ליד, נמכרה שוב כעבור כ-30 שנה, בשנת 1889, במכירה פומבית, בסכום עתק של 800 אלף פרנק. הסכום האסטרונומי עורר הדים רבים בחברה הצרפתית, במיוחד לנוכח העובדה כי המכירה התרחשה יותר מעשור לאחר מותו של האמן, והיה ידוע שמשפחתו ענייה מאוד ומצליחה להתקיים אך בקושי. ההבנה כי חלק מהסכומים האדירים שגרפה העבודה מגיע גם למשפחת האמן גרמה לצרפתים לחוקק חוק המאפשר לאמן או למשפחתו (לאחר מותו) לקבל אחוז מן המכירה החוזרת של עבודתו.

כ-112 שנה מאוחר יותר, בשנת 2001, אימץ האיחוד-האירופי את ההכרה בזכותם של אמנים לקבל תגמול בעד מכירה חוזרת של עבודתם. זכות זו הפכה לחוק של האיחוד ולדרישה מטעמו כי כל חברות האיחוד יאמצו את ההכרה בזכות ויהפכו אותה לחוק בארצם.

ז'אן פרנסואה מילה – El Ángelus, 1859

ואלה עיקרי החוק

לאמן תהיה הזכות לקבל תמלוגים על כל מכירה חוזרת של עבודתו שמתקיימת לאחר העברת הבעלות הראשונית של העבודה (לא חייבת להיות מכירה ראשונית, שכן לעתים בעלות מועברת כמתנה). הזכות חלה על יצירות המוגנות לפי חוק זכויות יוצרים, והיא תקפה במשך חיי האמן וכן 70 שנה לאחר מותו (בדומה לחוק זכויות יוצרים).

סכום התמלוגים שיועברו לאמן יהיה בשיעור אחוז ממחיר היצירה כפי שנמכרה ובהתאם לתנאים הבאים:

יש מדינות, ביניהן גרמניה, שקבעו אחוז קבוע של תמלוגים (5%), בלי קשר לגובה המכירה. בכל מקרה סכום התגמול לאמן לא יעלה על 12,500 יורו.

האם החובה חלה על כל מכירה חוזרת של עבודה? התשובה היא לא. יש כמה פטורים:

– כאשר מחיר היצירה במכירה החוזרת נמוך מ-1,000 יורו.
– כאשר הקונה או המוכר (או הסוכן של אחד משניהם) אינו איש מקצוע בתחום האמנות. למעשה החוק מתייחס רק למכירות שאחד הצדדים בהן הוא בית מכירות פומביות או דילר מקצועי בתחום.
– כאשר המוכר קנה בעבר את היצירה ישירות מן האמן בתקופה של עד שלוש שנים ומחיר המכירה החוזרת הוא עד 10,000 יורו. החוק חל רק על מכירות שמתבצעות שלוש שנים לאחר המכירה הראשונה – מסטודיו האמן ועל מכירות מעל 10,000 יורו, המבוצעות בטווח של שלוש השנים הללו.

נוסף לכך, החוק אינו חל על כל סוגי העבודות, אלא רק על עבודות "גרפיקה או אמנות פלסטית כגון ציור, קולאז', איור, תחריט, הדפס, ליטוגרפיה, פיסול, קרמיקה, עבודת זכוכית וצילום". החוק חל על עותקים של עבודות – ובלבד שקיים "עותק אחד מוגבל שנעשה על-ידי האמן ובהשגחתו".

מיהו בעל הזכות?

חתימתו של האמן היא ההוכחה להיותו יוצר העבודה, ולכן הוא יהיה זכאי לכל התגמולים. כאשר עבודה נעשית על-ידי שני אמנים או יותר, שתי חתימותיהם על גבי העבודה ישמשו ההוכחה החוקית לכך ששניהם יוצרים משותפים של היצירה. שניהם בעלי הזכות לקבלת התגמולים על היצירה ויתחלקו בסכום התגמול באופן שווה, אלא אם יסכימו ביניהם אחרת בהסכם בכתב.

מי אוסף את התגמולים?

במרבית המדינות שבהן מיושם החוק, אמנים אינם יכולים לקבל ישירות את כספי התגמול, אלא דרך "ארגון אספן" (collecting society) – ארגון שמטרתו העיקרית היא עיסוק בכל הקשור באדמיניסטרציה של הזכות בשמם של האמנים. עבור פעילותו יקבל הארגון סכום מוסכם או אחוז מסוים מן התגמולים.

אמן אינו יכול לוותר על זכותו זו. תקנה זו מבטיחה כי אמן שמצבו במשא-ומתן חלש (אמן מתחיל למשל) אל מול עסקן מקצועי בתחום האמנות לא יוכל לוותר על זכויותיו. כמו כן אי-אפשר להעביר זכות זו למישהו אחר (אלא בצוואה לאחר מותו של האמן).

הפולמוס סביב החוק

כאמור, החוק קיים במרבית המדינות החברות באיחוד-הארופי החל משנת 2001, אולם בבריטניה הוא נכנס לתוקפו בהקשר לאמנים חיים רק בשנת 2006. לפני כשנה בלבד, בשנת 2012, נאכף החוק בהקשר לאמנים שאינם בחיים עוד, והתמלוגים נגבים במהלך 70 שנה לאחר מותם ומועברים ליורשיהם.

קולות רבים עלו בבריטניה לפני כניסת החוק המלא לתוקף. רבים חששו כי המיסוי הנוסף יאט מאוד את שוק האמנות הבינלאומי והחזק בלונדון, וכי רבים יעדיפו לנדוד אל מעבר לאוקיאנוס, לניו-יורק או להונג-קונג, שם לא קיים חוק שכזה. אולם בחלוף שנה מכניסת החוק לתוקפו התברר כי ערך יצירות האמנות שהוצאו מבריטניה עלה בכשליש מהשנה שחלפה, וכעת נמצא בשווי הגבוה ביותר מאז המשבר הכלכלי הגדול של 2008. כלומר, לונדון היא עדיין מוקד עלייה לרגל ומרכז אמנותי חשוב לאספנים וקניינים מהעולם כולו. שוק האמנות בבריטניה לא נפגע כלל מכניסתו של החוק לתוקף, והמיסוי הנוסף אינו מרתיע או משפיע על הסחר בעבודות אמנות.

החוק קיים באוסטרליה משנת 2009 ובמדינת קליפורניה שבארה"ב עוד משנת 1977 (מעט שונה מהחוק האירופי, אך העיקרון דומה). לאחרונה נשמעים קולות בארה"ב להופכו לחוק פדרלי, ולהבנתי כבר הוצעה טיוטת חוק בנושא. גם בסין מתנהלים דיונים בהצעת חוק דומה. נדמה כי העולם מכיר בחשיבות הכספים (גם אם אינם גדולים במיוחד) לאמנים ולמשפחותיהם.

ומה בישראל?

גם בארצנו מתחילים להישמע קולות התומכים בחקיקת חוק דומה. נעמי גבעון, בעליה של גלריה גבעון, פנתה באחרונה בעניין זה לשרת התרבות, שהביעה תמיכה בחוק וכן הביעה נכונות לקדמו. נקווה כי החוק אכן יקודם במסלול הארוך של היכל החוק הישראלי ונוכל להשתוות, לפחות בעניין זה, למדינות אשר מעבר לים.

הכותבת היא עורכת-דין המתמחה בתחום האמנות והעיצוב. חוקרת, יועצת, ומרצה למשפט ואמנות במוסדות ללימודי אמנות ואוצרות, וכן במיזמי אמנות שונים. לפרטים: nurit@artlaw.co.il