הוא לא משחק את אלוהים, הוא רק אמן

בניגוד למצופה, הרטרוספקטיבה של פייר הויג במרכז פומפידו, שמסכמת 20 שנות יצירה אינטנסיבית של האמן הצרפתי בן ה-51, אינה מוצגת בחלל גדול. קוליסות מוזנחות במתכוון הוצבו בזוויות משונות שמפלחות את החלל בצורות גיאומטריות לא ברורות. תוך כדי שיטוט הולכת ונרקמת ההכרה שהרטרוספקטיבה הזו, יותר משהיא מתקיימת בחלל, היא מתקיימת בזמן.

לתערוכה נלווית רק מפה קטנה, והעבודות מסומנות בה במספרים. בגלל החלל הלא שגרתי קשה להתאים את העבודות למספריהן שעל המפה, וגם לאחר שצלחת את הפאזל האדריכלי הזה, לא תמצא בדף הזה אלא מידע מינורי עד אפסי. המחסור הזה בלייבלים מקשה ואפילו מעורר אנטגוניזם בתחילה, בייחוד כשמדובר בעבודות מורכבות כשל הויג, מפיק ה"פרויקטים", "המפגשים", "האירועים" ו"החגיגות", אמן שעבורו להציג בחלל אמנות שגרתי משול להצגת שאריות של מסיבה במוזיאון היסטורי שהמבקרים בתערוכה לא הוזמנו אליה. זהו יושר פוליטי מעורר הערצה כשהוא מגיע מאחד האמנים הראשונים החביבים על אסתטיקת היחסים, שנוהג לכנות את הצופים בתערוכה "עדים".

פייר הויג – מתוך התערוכה

אותם עדים משוללי פריבילגיות כביכול מוצאים את עצמם בתחילה מתרוצצים בין החללים, מנסים לקשר בין שיירי אובייקטים לסצינה שבה כיכבו פעם, בין טקסטים וסאונד למהלך המחשבתי שעמד מאחוריהם. אך אט-אט שוככת הבהלה לידע, למספור ולהבנה, ואיתה מאט הזמן. לפתע מוצא העד את עצמו באחת מן המובלעות שיצרו הקירות הזמניים, שקוע באחת מעבודות הווידיאו שנתקל בה כאילו במקרה. לא בכדי זו נקראת אמנות מבוססת זמן; היא אכן מפקיעה את הזמן מרשותו של המתבונן. אבל כשזה נוגע לסרטים של הויג, כל תחושת אי-נוחות מתפוגגת אל תוך הנארטיב החלומי-סיוטי שמוצג בפנינו, והצופה מוותר בלי משים על השליטה בלו"ז.

ואכן, הויג מנצח ביד רמה על מערכות חברתיות-אקולוגיות של ציוני זמן. "La Saison de fetes", יצירה מ-2010, היתה גן שתיפקד כלוח שנה בארמון הקריסטל שבמוזיאון רנייה סופיה שבמדריד – אשוחים צמחו בכריסמס, ורדים ליבלבו בוולנטיין דיי ודלעות הבשילו בהלואין. לפרויקט "One Year Celebration" (בשנים 2003–2006) הזמין הויג 48 אמנים, אדריכלים ומוזיקאים למלא לוח שנה אלטרנטיבי במועדים וחגים מקוריים. כך נקבע יום ההולדת של האמנות, ב-17 בינואר, לפני מיליון שנה. L’Association des Temps Libérés היא אגודה שהקים הויג ב-1995, ונועדה "לפיתוח זמן לא פרודוקטיבי וחברה ללא עבודה". ב"Streamside Day" ביים הויג ב-2003 את חגיגת יום המייסדים של Fishkill, פרבר קהילתי דמיוני עד כדי כך שהוא הופך לאמיתי, באפסטייט ניו-יורק.

פייר הויג – מתוך התערוכה

בין השאריות מהפרויקטים שפוגשים העדים בתערוכה ניתן למצוא יציקת בטון של פסל עירום נשי של מודליאני, שראשו מכוסה בכוורת דבורים (אמיתית לחלוטין), שנלקחה מהפרויקט של הויג בדוקומנטה בשנה שעברה – "Untilled" – שבו השתלט על מתחם קומפוסט בעיר קאסל ושתל בו דומם, חי, צומח ואמנות.

נוסף למודליאני המזמזם (שעכשיו כבר מצחין מריקבון) השתתפו בו כלב לבן עם רגל ורודה, עץ עקור שנשתל בעבר על-ידי ג'וזף בויס וספסל של דומיניק גונזלס פורסטר. הכלב, שנקרא Human, מסתובב חופשי בין כותלי התערוכה בפומפידו, והרגל שלו עדיין ורודה. יחד איתו חולפים מדי פעם בנונשלנטיות Humans אמיתיים, חבושים מסכות פרוותיות של חיות, כפי שהופיעו ב-1999 ב"La Toison d'Or", מפגש קרניבלסקי שבו חמישה בני נוער חבושים במסכות של חיות, הקשורות לסמלים הימי-ביניימים של העיר דיז'ון שבצרפת, הסתובבו בפארק שבעיר, להפתעתם של תיירים ועוברי אורח.

פייר הויג

הפרויקט מתועד בתמונות פולורויד התלויות על קירות התערוכה. בין הקירות ניתן להבחין גם בעכבישים טווים את קוריהם (C.C. Spider, 2011). גן החיות הביזארי אינו פוסח גם על העולם התת-מימי, וסרטן שמצא לו בית בראש של ברנקוזי (יציקת ברונזה של הפסל, "מוזה ישנה", 1910) מתהלך בקרקעית של אקווריום (חלק מסדרת האקווריומים מ-Zoodram", 2013–2009"). הויג רק שיקע שם את הפסל, הסרטן המציא לו את הפונקציה.

כמו אתר הקומפוסט בקאסל, גוף עבודותיו של הויג מעכל את עצמו ועובר תהליך של מטבוליזם תמידי. "A Journey That Wasn't" מ-2006 הוא היפותזה של משלחת לקוטב הדרומי בחיפוש אחר פינגווין לבקן נדיר, שכל שנשאר ממנה הוא סרט מוקו/דוקומנטרי. המשלחת יצאה מתוך תערוכה ב-2002, "Scintillante L'Expédition" ב-Kunsthaus Bregenz), ולאחר מכן הוצגה ב-2005 בדמות ספקטקל אופראי אורקולי בסנטרל פארק בניו-יורק.

הניו-יורקרים שצלחו את המופע תחת סימולציה של תנאי מזג האוויר הקיצוניים של אנטארקטיקה זכו לשמוע מוזיקה שהולחנה במיוחד לאירוע ואולי אפילו לראות את החיה הנדירה. והכל התחיל בסיפור לא גמור מ-1838 של אדגר אלן פו, "The Adventures of Arthur Gordon Pym". הפרויקט עצמו מפורק באתר התערוכה, כאשר בכניסה מקבל את פני העדים מופע של עשן, גשם ושלג – שאריות של ספינת קרח שנמסה. הסרט עצמו מוצג לצד קופסאת אור פסיכדלית, ויומני המסע פתוחים לקריאה בחלל אחר.

פייר הויג

אך הסאגה הגדולה מכולן היא ללא ספק "The Host and The Cloud", מהשנים 2009–2010. הסרט, לא פחות מיצירת מופת שמשתרעת על פני כשעתיים וחצי, מתאר את האירועים, המבוימים והספונטניים, שהתרחשו ב-Musée National des Arts et Traditions Populaires בפריז במהלך שלושה מועדים שונים– ולנטיין דיי, הלואין ו-May Day. מודוסים שונים של הוויה, פרפורמטיביות ומשחק נחקרים, ביניהם טיפול היפנוטי, טקס Black Mass, תצוגת אופנה, מופע בובות, שחזור המשפט של קבוצת האקטיביסטים הרדיקלים הצרפתים Action Directe וצריכת סמים. הויג הזמין 50 אנשים לחגיגתו השאפתנית ביותר, ושיחרר אותם בגן-החיות הפרטי שלו – המוזיאון הנטוש רדוף הזכרונות. לא פלא שהסרט מסתיים באורגיה.

הויג מוזכר לא פעם כאחד האמנים הפילוסופיים ביותר שפועלים כיום, ובין הפילוסופים שהשפיעו עליו הוא נוהג להזכיר רבות את דלז. אך כשזה נוגע ל"מצבים המובנים" (Constructed Situations) שלו, נראה שהויג פועל לפי עיקרון עתיק בהרבה – זה של האסכולה האטומיסטית היוונית, שלפיה תהליכי העולם פועלים במונחים של מקריות והכרח; אטומים נעים בעולם ופוגשים זה בזה באופן מקרי, אך ההתרכבויות הנוצרות במפגש ביניהם הכרחיות לו.

עבור הויג, עיקרון זה חל על צומח, דומם וחי כאחד:“You Don’t display things. You don’t make a mise-en-scène, you don’t design things, you just drop them. And when someone enters that site, things are in themselves, they don’t have a dependence on the person”. הוא לא משחק את אלוהים כפי שנטען נגדו רבות, הוא רק אמן.

פייר הויג

נראה כאילו התערוכה עצמה מנסה לחקות את אחד המצבים המובנים של הויג – מתחם ביולוגי, ביוטופי, ביוסמיוטי, אוטרקי, שמתקיים בפני עצמו בלי משים, ושבו האינטראקציות בין האורגניזמים אינן נשלטות על-ידי האמן, אך יכולות להיות צפויות על-פי חוקי הטבע או עקרונות הפילוסופיה. עילה לתביעה של ארגוני זכויות בעלי חיים, גאונות פרפורמטיבית מסוג חדש או פרקטיקה אוצרותית אופנתית? יותר משהן משחקות תפקיד בתוך מערכת שהיתה רוצה להיות סגורה, הישויות הנוכחות בתערוכה, כגון Human הכלבי ובני-האדם בעלי ראשי החיות, מתפקדות כמו כוכבי קולנוע שנתקלים בהם ברחוב; הם רק מזכירים לנו את הסיטואציה המקורית שאליה הם שייכים וששם פגשנו אותם לראשונה. החגיגות של הויג, שמתקיימות בזמן, הזויות ומכילות-את-עצמן ככל שתהיינה, מגיעות בסוף תמיד אל קצן.

התערוכה של פייר הויג מוצגת במרכז פומפידו בפריז עד ה–6 בינואר 2014.