שחקנית מחייכת ואופס – אפה מתקלף

תערוכתו של יורם קופרמינץ "אוקטובר", שאצרה גליה יהב בסדנאות האמנים, כוללת בעיקר תצלומים אך תחומה בשני קטעי וידיאו. באחד, שכולל קטעי וידאו מפרויקט הקולנוע "כך ראינו" של אריק ברנשטיין ואליאב לילטי ומקדם את הנכנסים לסדנאות, מופיעים קטעים תיעודיים ממלחמת יום כיפור בצירוף קריינות של קופרמינץ המספר חוויות משדה הקרב. בשני, שצולם באייפון ומוצג בסוף התערוכה, מופיע ראיון קצרצר עם אמו של האמן אביבה (גיבורת תערוכתו הקודמת) על המלחמה שבנה נפצע בה, ו"עכשיו הוא יותר בסדר ממה שהיה קודם, אבל הוא לא לגמרי בסדר". בין הסרטים מוצגים תצלומים רבים הכוללים דימויים המזוהים עם סגנונו של קופרמינץ כמו בובות, שלטי פרסום, שעונים, ארכיטקטורות אקספרסיביות, פסלי חוצות פגומים וכיו"ב. על פניו אין לאף אחד מהתצלומים קשר למלחמה המוזכרת בסרטים, או למלחמה בכלל, ובכל זאת הציר שראשיתו בתיעוד מצולם, סופו בהרהורים בדיעבד וחלקו המרכזי ברשמים יומיומיים בני זמננו, נחווה כמהלך הגיוני.

יורם קופרמינץ – תצלום מהתערוכה

קופרמינץ הוא נפגע טראומה ממלחמת יום הכיפורים. זה לא סוד פרשני ואין צורך לחפש רמזים לו מתחת לאדמה. קופרמינץ העיד עליו בעצמו, בין השאר בספרו "אוקטובר – יומן מלחמה", שהודפס במהדורה מיוחדת לרגל התערוכה לאחר שאזל מן המדפים. כל טראומה היא מקרה ייחודי, ובכל זאת נראה שיש לטראומות שונות מאפיינים משותפים. האחד קשור בהיותן מצבים המשכיים. בניגוד למשבר, המאופיין כמצב זמני, הטראומה, כאירוע שמערער מן היסוד את נפשו של הנפגע, לעולם נמשכת. היא יכולה להיחוות בצורה טוטאלית ובזמן הווה גם שנים לאחר תום האירוע שגרם לה. המאפיין השני של הטראומה, הנגזר מהמשכיותה, הוא תופעה שמכונה בלשון מקצועית דיסוציאציה, שאחד מסימניה הוא עירוב בין זמנים ומצבים תודעתיים שונים. נפגע הטראומה יכול לחוש (ולהביע) את השפעותיה במלוא עוצמתן, גם במצבים שלכאורה אינם קשורים בשום צורה לאירוע הטראומתי.

לפני כמה שנים כתבתי שעבודותיו של קופרמינץ מציגות "חזרה של אפקט קטסטרופאלי השב ומתעורר מחדש בדימויים שונים לגמרי". זה נכון גם הפעם, וכבעבר, גם כעת אין מדובר על דימויי קטסטרופה שגורים. בסרקזם חד עין הניחן ביכולת לזהות נקודות תורפה בדימויי שלמות והבטחה ולהפוך אותן ללב העניין, מתמקד קופרמינץ בפגום ומחלץ אותו פעם אחר פעם ממראות מושלמים לכאורה. תצלום של בחורה על שפת אגם פסטורלי מתגלה כאוסף חלקים המחוברים זה לזה בחוטי מתכת, ופתאום לא הבחורה והנוף עומדים במוקד אלא התפרים הגסים המחברים-מפרידים בין חלקיהם; בתצלומים אחרים יד בשר ודם מושטת אל עבר יד מצולמת שלעולם לא תיגע בה; פני דוגמנית בכרזה נסוגים ומחווירים לנוכח נתזי בוץ שכיסו את תמונתה; זוג דוגמני תחבושות אורטופדיות מציגים גופים נעלמים; שחקנית מחייכת אל המצלמה ואופס – אפה מתקלף; שחקנית אחרת מחזיקה בחיקה כבשה בלב היער, מכורכמת כולה מפגעי מזג האוויר שחיבלו בכרזה.

יורם קופרמינץ – תצלום מהתערוכה

מבחינות רבות תצלומיו של קופרמינץ מדברים בעד עצמם. גם מי שאינו מכיר את הביוגרפיה של האמן יחוש את המועקה העולה מהם. בעבר הוצגו, בין השאר ע"י כותב שורות אלה, בהקשרים שונים ופחות מפורשים. אם כך, מדוע להתעקש למקם אותם בתערוכה שמתייחסת במישרין למלחמת יום כיפור? תשובה אפשרית ניתן למצוא במועד הצגת התערוכה, במלאת 40 שנה למלחמה, כאשר השיח הציבורי מתפקע ממאמרים, תוכניות ודיונים אינספור המוקדשים מחד גיסא למחדלים צבאיים ומדיניים, ומאידך גיסא לסיפורי גבורה ולשכול. המלחמה מדוברת (ומדובררת) כמשבר. ככזו היא מתוייגת כמצב חולף. המחדל טופל, מסקנות הוסקו, צל"שים ניתנו והנופלים הונצחו. זהו עיסוק מצומצם. גם הוא טראומתי בדרכו. יש בו עבר ועתיד, אך הווה אין. במקום בו "חלק שרו עם הרדיו, ושתקו עם החדשות", כפי שכותב קופרמינץ בספרו, יש את מה שהיה לפני הפגיעה ויש את מה שקורה אחריה. דווקא התקיעות – החזרה האובססיבית, המשתנה והבלתי נלאית אל רגע הפגיעה עצמו – מושתקת. תערוכתו של קופרמינץ מבקשת להסב את המבט למלחמה שגם אם שאון תותחיה נדם לפני עשרות שנים, הרי שהיא נוכחת כמציאות הנתונה בלופ אין סופי.

יורם קופרמינץ – אוקטובר
סדנאות האמנים, אוצרת: גליה יהב
נעילה: 2.11

פורסם בנוסח דומה ב"טיים אאוט"