היצירה "שעה עם אוכלי-כל" היא דואט של גבר ואשה עירומים שאינו עוסק במערכות יחסים. היוצרים, שני גרנות ונבו רומנו, ניגשים אל נושא הגוף האנושי העירום בלי לצקת לתוכו כל סוג של יחס ביניהם, מלבד זה המתקבל משיתוף הפעולה בחקירה. בעשותם כך, הם מבקשים להניח זוג – גבר ואשה, שני מינים – כמצב בסיסי אנושי או חייתי נטול ערך תרבותי ככל הניתן. מהנקודה הזו מתחיל הדיאלוג שלהם עם הגוף, שמבקש לבחון את הטווח שבין האנושי לחייתי, את המרחק שהתרבות יוצרת עבור בני-אדם במטרה להבדילם מן החיות, ואת האפשרות שלנו "לחזור אל הטבע/הטבעי".
צלם: מוריס קורבל
המופע נפתח כאשר גבר ואשה עומדים עירומים בגבם לקהל. הגבר מנגן בכינור המוסתר מעיני הצופים, כך שנראות רק תנועות הקשת שחוצות את גופו הלוך ושוב, מימין לשמאל. לאחר זמן מתחילה האשה לנוע, וככל שתנועתה מתגברת הולכים ונשמעים צלילי פעמונים התלויים על גופה, מוסתרים גם הם. העדינות והדיוק בבניית רצפי התנועות והצלילים מורידים את מפלס המבוכה באולם האינטימי של תיאטרון תמונע ומפנים מקום למבט סקרן ומעמיק בגוף האנושי המתנועע.
כאשר השניים פונים אל הקהל, הם מסתירים את פניהם ומביטים בו מבעד לכפות ידיהם הפרושות. ההדרגתיות בחשיפת העירום (ללא פנים, העירום פחות אינטימי) היא מהלך חכם שתורם לחידוד הכוונה לעסוק בגוף ולא בפרובוקציה ומפחית את רמת הפמיליאריות שלנו עם הגוף הנחזה. ההצצה מבעד לאצבעות ודחיפת הבוהן לפה מעוררות מחשבות על התנהגות יצרית ומינית.
צלם: יאיר מיוחס
שם היצירה, "שעה עם אוכלי-כל", מציב את הצופים בעמדה של מבקרים בגן-חיות ("אוכלי-כל" הם בעלי-חיים הניזונים גם מן החי וגם מן הצומח), בעוד שמה שנשקף מולם הוא בני-אדם כמותם. המבט הרפלקסיבי החשוף – מבט בגוף אחר עירום באופן לא פורנוגרפי ולא מופשט מדי – מעניק לצופים הזדמנות נדירה להתבוננות עצמית ולמחשבה על המין האנושי.
המחול מעורר מחשבות על המשמעויות התרבותיות של העירום ושל מגע מיני או אחר, ומאפשר בחינה שלהם בזכות אי-המחויבות של היוצרים לנארטיב, שכן השתלשלות הסצינות היא כמעט אסוציאטיבית. בשלב מסוים, לאחר זמן רב שבו לקחו את עצמם וגופם ועבודתם ברצינות יתרה, מתחלפת שפתם התנועתית אט-אט להומוריסטית, ושיאה בסצינה שבה האשה משקה את הגבר מים והוא יורק אותם כממטרה. בתגובה היא פוצחת בריקודים צוהלים, בעוד המים מרטיבים אותה ואת הבמה.
בשלב הזה הצופה נמצא כבר במצב של היכרות ונוחות עם הגופות העירומים, וצחוקו אינו נובע ממבוכה, אלא מהנאה מתקשרת. הסצינה המינית מזכירה טקסי פריון ואחרים המוכרים לנו מעולמות פולחניים/דתיים יותר או פחות, וניתן עכשיו לחשוב אותם מחדש. חלקים אחרים קומיים ונסיונות תקשורת עם הקהל (הגבר מעודד אותו להמהם/לשיר) הם הרגעים הפחות חזקים ומשמעותיים ביצירה, אבל גם אתנחתא מן האינטנסיביות והריכוז הדרושים לצפייה ברוב היצירה. כאן, העירום הוא דווקא זה ששומר על היצירה מן הנונסנס.
המופע של גרנות ורומנו מיטיב לברר את האפשרויות הגלומות בתנועה עירומה ואת היחסים שניתן לקיים באמצעותה עם תרבות הגוף. שאלה נוספת שעולה היא על אודות הרצון (ואולי הטרנד) "לחזור אל הטבע" או להידמות לחיות; האם יש סממנים או מנהגים נוספים מלבד הלבוש שנוכל להשיל מעלינו כדי לחשוף את הצד הבסיסי והיצרי שלנו? דומה שאחת ממטרות היצירה היא להציג תחושת נוחות שלנו עם גופנו או בנוכחות גופות אחרים; או אז נולדת ה"טבעיות" של התנועה ואין צורך להפריד בינה לבין הגוף, או אם נרצה – אז הגוף והתנועה נובעים מאותה תשוקה באופן סימביוטי.
בתום השעה עומדים הגבר והאשה זה מול זה כאשר פנס תלוי חג מעליהם וסביבם. כדי להימנע מהיתקלות בפנס, שסיבוביו הולכים וצרים, עליהם להתקרב זה לזה יותר ויותר. יש משהו מרגיע בחיבוק שלהם (אולי משום החזרה לקונבנציה), והמתח נשמר בזכות המעקב אחרי הפנס והזהירות ממנו. הרגעים האחרונים הללו מבטאים באופן מקסים את החוכמה והעומק שיש בעבודתם הכוריאוגרפית ומחשבתם היצירתית של גרנות ורומנו. ימים לאחר המופע עוד הידהדו אצלי שאלות ומחשבות על גוף, טבע, תרבות ומה שביניהם.
צלם: מוריס קורבל
"שעה עם אוכלי-כל", יוצרים ומופיעים שני גרנות ונבו רומנו. דרמטורגיה: אנה וגנר. עיצוב תאורה: יוהכן הקר ואליזבתה סטומייר. עיבוד תאורה: אמיר קסטרו. המופע יעלה ביום רביעי, 30 באוקטובר 2013, בתיאטרון תמונע, ובין ה-29 בנובמבר ל-4 בדצמבר 2013 במסגרת שבוע מחול בינלאומי בירושלים, בית מחול שלם.
