קניה ווסט וטקאשי מורקאמי, סיפור אהבה

בלוג אורח: "שיר ותמונה"

הבלוגרית ליטל, בוגרת החוג לתולדות האמנות באוניברסיטה העברית ועורכת מוזיקלית לשעבר בגל"צ ובגלגל"צ, משלבת בין שני התחומים בבלוג משלה.
והפעם: קניה ווסט וטקאשי מורקאמי, סיפור אהבה

ההשפעות החזותיות של אמנות על וידיאו-קליפים – מדיום ייחודי המשלב בין שתי אהבותי, אמנות ומוזיקה – הן אדירות. לאחר שמנתחים קליפים ומבינים את ההקשרים המובנים בתוכם, מגלים נארטיבים מעניינים מאוד, שלא תמיד שמים לב אליהם במבט ראשון.

לכן פתחתי את הבלוג "שיר ותמונה", שעוסק בקשר בין תולדות האמנות לווידיאו-קליפים, ונכתב בהשראתה של ד"ר גל ונטורה, מרצה בנושא. פוסטים מהבלוג יתפרסמו מעכשיו גם ב"ערב רב". אשמח לתגובות, הארות, הערות ורעיונות להמשך.

קניה ווסט וטקאשי מורקאמי

טקאשי מורקאמי וקניה ווסט הם סיפור אהבה מעניין שמדגים את הקשר בין קליפים לאמנות בצורה הישירה ביותר.

אם הפוסטים שכתבתי עד עכשיו היו על מוזיקאים שהושפעו חזותית מאמנים בקליפים שלהם, כאן מדובר במוזיקאי שפנה לאחד האמנים האהובים עליו ושיתף איתו פעולה במודע; לא רק בקליפ, אלא גם בעטיפת אלבום ובמוצרים נלווים אחרים.

אני מאוד אוהבת את ווסט ואת ההפקות שלו, וכשגיליתי את הקשר שלו למורקאמי ולאמנות עכשווית בכלל, זה גרם לי להעריך אותו עוד יותר. על מורקאמי עצמו כתבתי פרק בסמינר גדול באמנות עכשווית שעסק בקשר בין אמנות גבוהה לנמוכה.

קנייה ווסט וטאקאשי מורקאמי. צילום של צילום עצמי

רבים קוראים למורקאמי "אנדי וורהול היפני", כיוון שבינו לבין אמן הפופ האיקוני יש כמה קווים משותפים: שניהם יוצרים אמנות שמושפעת מהתרבות הפופולרית: למורקאמי סטודיו ענק שהוא מכנה "המפעל", מחווה מכוונת לוורהול. גם וורהול הרבה לשתף פעולה עם מוזיקאים, ובין השאר עיצב עטיפת אלבום ללהקת וולווט-אנדרגראונד. מורקאמי מצדו שיתף פעולה עם הראפר קניה ווסט ועיצב את עטיפת אלבומו השלישי (על כך בהמשך).

כמו וורהול, גם מורקאמי מטשטש את הגבול בין מוצרי צריכה, מסחריות ואמנות.

אולם כאן טמון ההבדל העיקרי בין השניים: וורהול השתמש בדימויים מהתרבות הפופולרית ובמוצרים צרכניים, אבל מעולם לא המציא אותם בעצמו. מיתוג יצירותיו של וורהול, מחולצות ועד ספלים, שעונים ותיקים, החל רק לאחר מותו. מורקאמי יוצר במודע ציורים, פסלים, מיצבים, סרטי וידיאו, חולצות, תיקים, מחזיקי מפתחות ומוצרים רבים אחרים. נוסף לכך הוא מנהל גלריה ויריד שנתי בשם Geisai, שמקדם אמנים יפנים צעירים. מוראקמי הוא מפעל אמנותי שלם שמעסיק מאות עובדים בטוקיו ובניו-יורק, המייצרים עבורו לא רק את יצירות האמנות שהוא מציג במוזיאונים, אלא גם אינסוף מוצרי לוואי תעשייתיים (מרצ'נדייז), שמאפשרים לכל אחד לרכוש מורקאמי מקורי.

מורקאמי אינו מבדיל בין יצירות האמנות שלו לבין מוצרי הלוואי שלהן. מטרתו היא לדבר על החברה היפנית העכשווית בעזרת יצירה והפצה של עבודות שמובנות לקהל הבינלאומי.

מורקאמי עבר כמה "תקופות אמנותיות" בסגנון שלו: במהלך לימודיו נחשף לאמנים עכשוויים כמו דמיאן הרסט, ג'וליאן שנאבל ופול מקארתי, ועבודותיו הראשונות היו קונספטואליות ועסקו בנושאים פוליטיים וחברתיים, תוך נגיעה בביוגרפיה שלו כדור שני למלחמה. עם הזמן נמשך לעולם המנגה, שהתחבב עליו עוד בילדותו, ויצר בהשראת האוטאקו, תת-תרבות ביפן הכוללת את המעריצים האובססיביים של המנגה והאנימה, המכלים את ימיהם במשחקי מחשב וקריאת קומיקסים.

יצירות המנגה האפלות והארוטיות לעתים של מורקאמי הפכו במרוצת השנים לסגנון שמזוהה איתו – הקאוואי. קאוואי ("חמוד" ביפנית) הוא סגנון שנוצר ביפן כתגובה לתדמית הכוחנית שלה לאחר מלחמת העולם השנייה. הקאוואי מאופיין בדמויות חמודות, בדרך כלל בצבעי פסטל ובסגנון ילדותי במכוון, כמו "הלו קיטי".

מורקאמי ניתח את מושג הקאוואי כאיש עסקים החוזה מגמות מצליחות ויצר עבודות רבות הכוללות אסתטיקה זו. הוא סיפר על המניעים לכך בראיון: "איך תינוקות שורדים?… הם חמודים. מחקרים מדעיים הראו שראשים גדולים ועיניים גדולות, יחד עם אפים ופיות קטנים, הם תבניות נפוצות של תינוקות שחוזרים במיני בעלי חיים שונים. אני רק פונה לאינסטינקט האמהי של הקהל שלי".

   

מה שאני אוהבת בעבודות שלו זה שלא מדובר בקאוואי טהור, אלא כזה עם טוויסט קצת אפל, שנשאר מהעבודות הקודמות שלו.

ומאיש עסקים אחד לאיש עסקים אחר. קניה ווסט הוא אחד המוזיקאים והמפיקים המצליחים ביותר כיום. הוא אחראי למספר רב של להיטים בביצועו ובביצוע אחרים, יש לו ליין אופנה והוא חובב אמנות עכשווית.

בתערוכה הרטרוספקטיבית שלו ב-2007 במוזיאון לאמנות עכשווית בלוס-אנג'לס (Moca), הציג מורקאמי בחלל הגלריה חנות שלמה של תיקים שעיצב למותג היוקרתי לואי ויטון (Louis Vuitton). האירוע זכה לחשיפה גדולה הן בעולם האופנה והן בעולם האמנות (ולא תמיד חיובית; מורקאמי הואשם במסחור, אבל לא ממש היה אכפת לו).

אני מנחשת שהמהלך הזה הביא לחשיפתו לציבור הרחב בארה"ב בכלל, ולאחד מתושביה, קניה ווסט, בפרט. וכך באותה השנה שיתפו ווסט ומורקאמי פעולה בכמה פרויקטים לרגל צאת אלבומו (המשובח) של ווסט, Graduation"". שיתוף הפעולה התחיל בעטיפת האלבום והסינגלים שנלוו אליו, עם הקמיע של ווסט – דובי שמופיע גם על עטיפות אלבומיו הקודמים.

       

המשיך בפסל של הדובי שהציג מורקאמי באחת מתערוכותיו

 

והגיע לשיא בקליפ שלם שביים מורקאמי ומבוסס על האיורים שלו. בקליפ, לשיר "Good Morning", מופיע הדובי שמייצג את קניה עצמו, שחי בעיר עתידנית בשם Universe-City, מעין משחק מלים על המלה "אוניברסיטה". במהלך הקליפ עובר הדובי בין מכשולים (למשל נכנס למכונית דלוריאן), עובר ליד שלטי רחוב עם שמות הסינגלים מהאלבום, ומגיע לבסוף לטקס הסיום, להלן, ה-Graduation שלו. לקליפ הזה יש יסודות ביוגרפיים, שכן ווסט נשר מלימודי האמנות שלו בשיקגו והתרכז בקריירה מוזיקלית. לשלושת האלבומים הראשונים שלו קוראים בהתאמה The College Dropout, 2004, "הנושר מהקולג'", Late Registration, 2005, "רישום מאוחר"  ו-Graduation, 2007, "טקס סיום".

שיתוף הפעולה עם מורקאמי הוא רק אחד משיתופי פעולה אמנותיים שעשה ווסט במהלך הקריירה שלו, ואני מקווה שאגע בשאר בפוסטים הבאים.

אגב, יצא לי לבקר בתערוכה "Double Vision" במוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית בחיפה, שהציגה בין השאר עבודות של מורקאמי. התרגשתי מאוד לראות את זה בלייב.

לסיום, הנה "Good Morning" מבית היוצר של ווסט–מורקאמי: