הכושי עשה את שלהם

1: "למי שייך המסגד? שואל מוסלמי שואל את האימאם. 'לכל המוסלמים', עונה האימאם. 'אם כך', משיב המוסלמי, 'אני רוצה למכור את חלקי'".
2: "איך יודעים שישו היה יהודי? 1: הוא גר עם ההורים עד גיל 30. 2: הוא עסק באותו מקצוע כמו אביו. 3: אימו חשבה שהוא אלוהים".

לפני כמה שנים ביקרתי בתערוכה במוזיאון היהודי בוינה שעסקה באנטישמיות וגזענות באמצעות דימויים וייצוגים ממחקרים, מחזות, סרטים פרסומות ומוצרי צריכה, שהציגו את האופן בו הסתכל המערב על יהודים, שחורים, אינדיאנים וכל מיעוט אתני וגזעי אחר שבא איתו במגע. התערוכה עסקה באנטישמיות בצורה צרה ומוגבלת מאד. חלק ניכר מהתצוגה הוקדש לסוגיית האף היהודי, ומביקור בה ניתן היה ללמוד שפעם חשבו האירופאים שליהודים יש אף ארוך ובגלל האף הזה שנאו אותם. כיום, נטען במוזיאון, אנו יודעים שליהודים יש כל מני סוגי אפים, ובכלל, איזה מן דבר זה לשנוא קבוצת בני-אדם בגלל צורת האף שלהם? בתערוכה היסטורית על אנטישמיות אולי ראוי היה לכלול נושאים כאלו בתצוגה, אך כשכל מה שמוצג בתערוכה נוגע בקלישאות שטחיות וישנות של אנטישמיות, המשמעות המובלעת היא שהנושא אינו קשורות להווה, כאילו שנאת זרים וגזענות, באירופה ובכלל, הן נחלת העבר. כאילו לא פיתחו בינתיים צורות מודרניות ומתוחכמות בהרבה.

לאריסה אהרוני – "יהודי, מוסלמי ונוצרי נכנסו לגלריה" (מראה כללי)

נזכרתי בתערוכה בעקבות שני פרויקטים שהוצגו בחודש שעבר. הראשון הוא תערוכתה של לאריסה אהרוני "יהודי, מוסלמי ונוצרי נכנסו לגלריה" בגלריה יפו 23, שהציגה בדיחות על שלוש הדתות המונוטאיסטיות. הבדיחות – שתיים מהן מופיעות בתחילת הטקסט – לוקטו במשך שנה באינטרנט, באוניברסיטה בג'נין וברחבי ירושלים, והודפסו באנגלית ע"ג כריות גדולות וצבעוניות שפוזרו בגלריה בניסיון להפוך אותה "לחדר משחקים או חלל חברתי-פוליטי-דתי תראפויטי", כדברי האוצרים רועי ברנד ושגית מזמר. הנקודות הצבעוניות ברחבי האולם הלבן שיוו למקום מראה של חנות עיצוב או מרכז ללימודי פילאטיס. השפה הפכה לחומר ולאלמנט אדריכלי. אפשר היה לשבת על הבדיחות, או להסתובב ביניהן.

עבודתה של אהרוני מזכירה את עבודתו של האמן הדני ינס האנינג, שב-1994 הציב בכיכר בלב אוסלו רמקולים שהשמיעו בדיחות בטורקית. טורקים רבים שעברו במקום בדרך לעבודתם ובחזרה החלו לעצור, וכך הפך מרחב ציבורי למרכז התכנסות של אוכלוסיית שוליים. היחס בין העבודות של האנינג ואהרוני שקול ליחס בין ציור של ואן גוך להדפס של הציור ע"ג תחתית לספל קפה. האנינג השתמש בסאונד ובשפה הטורקית על מנת לעצב מחדש את הסביבה. עבודתו פעלה בשני כיוונים במקביל, כאשר מחד נוצר עבור מהגרי העבודה מקום משלהם בלב עיר זרה, ומאידך נבחנו גבולות סובלנותה של הקהילה המקומית וההומוגנית, שהתמודדה פתאום לא רק עם גל הגירה חרישי אלא גם עם הנכחה דומיננטית שלו במרחב הציבורי. כל זה רחוק מלהתרחש בעבודה הנוכחית שבה היומרה להשתמש בשפה כחומר אמנותי זוכה לטיפול סטודנטיאלי ופשטני, וההומור המוצג בה אינו משמש לא כגורם מאגד אך גם לא כגורם מתסיס. זהו הומור הנוגע רק במה שכבר נלעס ונטחן ועוכל עד תום, ולכן הוא מתקשה לעורר יותר מהרמת גבה. כאילו בכך מתמצה הסכסוך המאפיין את האזור, וכאילו הלא-יהודים היחידים שמבקרים בגלריה בקביעות לא היו אמני רזידנסי ואיש התחזוקה הפלסטיני. גם השימוש באנגלית ולא בעברית ובערבית רומז על דמותו של הצופה האידיאלי שעבורו מיועדת התערוכה.

לאריסה אהרוני – "יהודי, מוסלמי ונוצרי נכנסו לגלריה" (פרט)

אין זו הפעם הראשונה שאמנות המוצגת בארץ משתמשת בבדיחות וסטריאוטיפים, מגרבוז עד רותי סלע, מדורון רבינא עד אנשי גלריה "החנות" מרחוב העליה בת"א, שביקשו לא מזמן "לנקוט במוצהר עמדה שאינה פוליטיקלי קורקט" וקראו למסיבת פורים שערכו במקום "כושים". המשותף לרוב ההתייחסויות הללו, מעבר לעובדה שאיזכור הסטריאוטיפים נעשה בד"כ במעמד צד אחד שאינו הצד הנפגע, הוא החלפתה של אחריות ב"מודעות" והסתפקות בעצם הסימון העצמי, שכשהוא נטול אחריות מסוגל רק לבצר את מעמדו של הסדר שנגדו האמנים לכאורה יוצאים. "כושים", שנועד "לייצג את מבטו של האדם הלבן על האחר לו, כמו גם את תגובתו של האמן השחור הנתון למבט זה", הוא דוגמא לשימוש בסלסולים לוגיים ותובנות בנות מאה בכדי לחפות על חתרנות ברמה של ילדים בני 5 שאומרים "בולבול", וכל זאת באצטלה "חברתית" ו"ביקורתית" המאפשרת לצד החזק להעניק לעצמו הכשר דאחקאיסטי לדיכוי. אצל אהרוני המצב קצת יותר מורכב משום שלכאורה היא מציבה גם את עצמה ואת שותפיה במוקד הלעג, אולם מאחר והלעג בנוי על בדיחות קרש שאפילו אנשי הליגה היהודית נגד השמצה לא היו נפגעים מהן, לכל היותר יש פה עלבון לאינטיליגנציה של הצופה. כפועל יוצא מכך קשה שלא לתהות מה לכל הרוחות מבקשת העבודה לעשות מעבר לרידוד היריבות הדתית והלאומית תוך עיקורה ממרכיביה. צחוקים אין כאן. סאטירה בוודאי אין כאן. עימות בוודאי ובוודאי שאין כאן, ומכיוון שאין עימות אין גם תיווך. הבדיחות והכריות של אהרוני נכשלות בכל מובן למעט אחד: אישרור האוניברסליזם הנאור והמדומיין של המעורבים ביצירתן. ה"חלל החברתי-פוליטי-דתי תראפויטי" שנוצר בתערוכה, אם כן, משרת בעיקר את צרכיהם התרפוייטים של יוצריה. אז נכון שבניגוד ל"כושים" מגלריה החנות התערוכה ביפו 23 אינה נבזית ומפונקת, אולם בסופו של דבר בשני המקרים מה שמוצג כפעולה חתרנית החורגת מקווי המותר והאסור ומציבה סימני שאלה, מסתכם בקבוצת בעלי פריבילגיות הלוקחים סטריאוטיפים עבשים ולא מתוחכמים בכדי להראות כמה הסטריאוטיפים הללו… עבשים ולא מתוחכמים!

הכריות המבודחות של אהרוני לא יביאו לפיוס בין דתי וה"כושים" מ"החנות" לא יעזרו במאומה למהגרי העבודה והפליטים שחיים מסביבה. ניחא. גם לאמנות יש גבולות, והמרכזי שבהם הוא המציאות. ובכל זאת מצער ששני מרכזי אמנות עצמאיים המשוחררים מאילוצי מכירות ורייטינג ומבקשים לשמש כבמות אוונגארד, שני חללי תצוגה מבטיחים שכבר הציגו לא מעט תערוכות ופרויקטים מעניינים וחכמים, בוחרים לכלות זמן, אנרגיה, מחשבה ומוניטין על רעיונות אינפנטיליים ונרקיסיטיים כ"כ.

הזמנה לאירוע בגלריה החנות

לאריסה אהרוני – "יהודי, מוסלמי ונוצרי נכנסו לגלריה"
יפו 23, ירושלים (ננעל)
"כושים – אירוע פורימי במדינת דרום ת"א" – גלריה החנות, פורים 2013