בערך במחצית ספרו של אורהאן פאמוק "איסטנבול, זכרונות והעיר", מקדיש הסופר פרק טראגי-קומי מיוחד ל"אוניות שחצו את הבוספורוס, השרפות, הירידה מהנכסים, המעבר לבית אחר ואסונות אחרים". הפרק מבצע שני דילוגים במקביל. האחד עובר במהירות מזכרונות ילדות של פשיטות רגל ומריבות משפחתיות לתאונות ימיות, שריפות בתים, התאבדויות בקפיצה מגשרי הבוספורוס, תאונות דרכים, תיאור חזותי מפורט של בניין הנחצה לשניים מעוצמת פגיעתה של מיכלית ענק שהתנגשה במזח ועוד. הדילוג השני עובר בין זיכרונות לסיפורים, תצלומים, ציורים ואיורים, שירים, מיתוסים ודיווחים עיתונאיים, שהאחרון בהם מציע הנחיות מאויירות להיחלצות ממכונית טובעת. "שריפות", כותב פאמוק בדברו על ההתייחסויות הרבות, "הן ההצגה הטובה בעיר". כך, במעברים ובנקודות מבט רבות, פורש בפנינו הסופר הן את איסטנבול המהווה את מושא סיפורו, והן את צורת הסיפור שבחר, השוזרת אלו באלו מקורות וסגנונות, זיכרונות אישיים וקולקטיביים, חוויות שחווה וחוויות שקרא עליהן. העיר עבור פאמוק היא הספרות, והספרות סואנת ומרובת צמתים ומראות ממש כמו עיר.
פרט מהסרט Inci Eviner מ-2009, המבוסס על סדרת ציוריו של האמן הגרמני בן המאה ה-19 אנטון איגננס מלינג
פאמוק חיבר את "איסטנבול, זכרונות והעיר" בשנת 2005. שנה לפני שזכה בפרס נובל ושנים רבות לאחר שהתפרסם כאחד מגדולי סופרי טורקיה של ימינו. בייחודו של הספר ניתן להבחין כבר למקרא הכותרת, שאינה "זיכרונות העיר" אלא "זיכרונות והעיר". ו' החיבור משמשת פה גם כ-ו' הפרדה. היא מבחינה בין מונוגרפיה עלילתית המבקשת לתאר את קורות המקום "כפי שהתרחשו", לבין ממואר ספרותי הרוקם יחדיו רסיסי מידע לכדי תמונה קליידוסקופית של עיר, ממואר המכיר מראש בעובדה שסיפור העיר שיספר לעולם יוותר אישי וחלקי. את הממואר מחבר פאמוק משילוב מקורות עשיר כ"כ, שלמעשה הופך את הספר מחיבור על עיר לחיבור על אמנות. אין מדובר רק בסיפורה של איסטנבול, אם כן, אלא גם בסיפורה של מלאכת עיצוב הנראטיב ההיסטורי באמצעות תמונות, סיפורים, עדויות ומיתוסים. בין דפי הספר משולבים תצלומים ואיורים רבים. חלקים נרחבים מוקדשים לתיאור יצירותיהם של אמני איסטנבול ומתעדיה, דוגמת הצייר הגרמני אנטואן איגנס מלינג, שהוזמן לאיסטנבול ע"י הסולטאן ויצר סדרת ציורים של העיר שיצאה לאור בספר "מסע ציורי לקונסטנטינופול ולחופי הבוספורוס", עבודתו של הצלם ארא גולר ועוד. מעניין לגלות כי בצעירותו עסק פאמוק בציור ואף למד קצת אדריכלות, ורשמיו מן העיר מושפעים גם ממבטו כאמן חזותי ולא רק סופר.
פאמוק חוזר בספרו בתחילה אל שנות ילדותו בבית משפחה עשירה ולא מתפקדת היורדת מנכסיה, על רקע התהפוכות הפוליטיות שעברה המדינה במהלך המאה ה-20. "האובדן וההשפלה שירדו על איסטנבול עם נפילת הקיסרות הגיעו סוף-סוף, אף שבאיחור מה, ומסיבות אחרות, גם לביתנו", הוא כותב בתארו את חייו הראשונים. "החיים השניים", כתב, "אינם אלא הספר שבידך". התנועה הדיאלקטית בין הבית הפרטי לבית הלאומי וממנו לבית הספרותי (או האמנותי) חוזרת שוב ושוב לכל אורך הספר, כאשר כל בית מאיר באור חדש את הבית השכן על מעלותיו ומגבלותיו. בפרק "ארבעה סופרים עצובים ובודדים" מתאר פאמוק את פנייתם של סופרים בני העיר לתיאור מלנכולי של העבר שחלף (נפילת האימפריה העותמאנית), כפיתרון ביניים שיאפשר מראית עין של לאומנות שתספק את דרישת השלטון המדכא, אך גם הגנה מפני היסחפות לעריצות הלאומנית האלימה של בני דורם של הסופרים. "איסטנבול שנשאה את פצעי ההרס היתה העיר שלהם. הם הבינו שהם ימצאו את קולם רק בפואטיקה הנוגה של החורבן".
Ara Güler – The Eye of Istanbul
מוטיב החורבה והחורבן, במקרה זה, מתייחסים איפוא הן לחורבן הפיזי של אימפריה, והן לחורבן כוחה של האמנות להתמודד חזיתית עם המציאות או לייצגה. זוהי כפירה בריאליזם ובנקודת המבט האחידה לטובת ספרות המהווה מעין בית רוחות רפאים שזכרונות העבר הקטועים מרחפים בין חדריו, מתנגשים ומשלימים זה את זה. או לחילופין ספרות של היעדר המשמשת כמראה מעוותת, שרק קריאה קשובה בשתי וערב מסוגלת להתחקות אחר מניעיה.
אולם הפנייה לספרות של רסיסים המבוססת על מגוון מקורות אינה יכולה להתחמק מן הסדר העולמי החודר אל בין הדפים ומעצב את הזיכרונות המופיעים בהם. פאמוק מציין כי עיקר מקורותיו מגיעים מן המערב בדמותם של יומני מסע וציורים של תיירים אירופאים שביקרו בעיר. הפנייה למקורות אלו, שחלקם כלל אינם אמינים ורבים מהם כוללים בעיקר תיאורים האופייניים למערביים המוקסמים מן המזרח, אינה בחירה כי אם הכרח, שכן "בני איסטנבול לא כתבו דבר וחצי דבר על עירם עד תחילת המאה העשרים". כפועל יוצא מכך דיוקנה של העיר הנגלה מבין עמודי הספר אינו רק דיוקן מנופץ של אינספור נקודות מבט, אלא גם מעשה טלאים של סופר המתבונן בעולם מבעד לעדשות זרים הרחוקות מלהיות צלולות. אלו עדשות המביטות בעוני מחפיר ומגלות בו אקזוטיקה, מתרשמות מנפלאות ההרמון ומתעלמות מן הדיכוי שעליו הוא מבוסס, מביטות בסבלים קשיי יום הנושאים משאות אדירים על גבם כאילו היה זה צעצוע ולא אדם בשר ודם.
לא רק מקורות היסטוריים זרים מעצבים את סיפרו של פאמוק. הן הסגנון, הן השימוש בתצלומים, הן השקיעה בין חורבות והן התוגה המלנכולית השורה על הסיפור מזכירים ספרות אירופית בת זמננו ובמיוחד את זו של וו.ג. זבאלד. פאמוק, אם כך, מתבונן בעירו לא רק מבעד למשקפי זרים היסטוריים שביקרו בה, אלא גם מבעד למשקפי זרים בני זמנו המתבוננים בעולם המערבי של ימיהם ומזהים בו בעיקר הדים, עקבות וסימנים של היעדר. מבטם של הזרים משתלב במבטו של פאמוק, שגם הוא, כאמור, גדל במשפחה בורגנית אמידה, ולכן חש מידה של ריחוק ממראות העוני היומיומיים של עירו ומההיסטוריה האלימה שלה. ויחד עם זאת דווקא בקבלת המבט הזר ע"י הסופר המקומי יש פוטנציאל של גילוי המרחיק את יצירתו מזו של הקולגות באירופה. פאמוק מזכיר את מסתו של ולטר בנימין "שובו של המשוטט", שבה כתב כי מעטים הם הסופרים הכותבים על עיר הולדתם, שכן מה שמרגש את הזרים המבקרים בעיר הוא הפן האקזוטי והציורי, לא זיכרונותיהם האישיים. הפנייה למקורות מערביים, מספר פאמוק בעקבות זאת, היא, דווקא היא, הייתה זו שהעניקה לו ולמיליוני איסטנבולים נוספים, "את היכולת ליהנות מהאקזוטיות של עברם".
איסטנבול, זכרונות והעיר – אורהאן פאמוק
תרגום: משה סביליה-שרון
כנרת זמורה ביתן, 392 ע"מ
מחיר קטלוגי: 94 ש"ח
