רומנטיציזם מכני

הפרפורמנס "Stifter’s Dinge) "Stifter’s Things) נפתח בשני גברים העומדים על במה. שני הגברים הם ניצבים ותו לא, לבושים בשחור, תנועותיהם מינימליות ומינוריות. אלה הם הקטליזטורים למופע השאפתני הזה, שנוצר על ידי המלחין-אמן הגרמני היינר גובלס, בתמיכתו של הארגון הבריטי Artangel.

בעזרת מסננת רחבה, הגברים מפזרים אבקה לבנה מסתורית מעל שלוש בריכות רדודות, ואז ממלאים אותן במים. לאחר מכן הפסנתרים משתלטים על המערכה: הקרנות, סאונד ומכניקה משולבים יחדיו לכדי קונסטרוקציה מנגנת, נעה ומופיעה. השחקנים המרכזיים הם חמישה פסנתרים שכמו מנגנים מעצמם; ביניהם מזדקרים ענפים חשופים, המשווים לכל המערכת מראה של יער רובוטי שיצא מכלל שליטה. ברגע השיא של היצירה, כל הקונסטרוקציה נעה על מסילות אל עבר הקהל, מרחפת מעל שלוש הבריכות, אשר המים מבעבעים בתוכן כעת באטיות מהפנטת.

פרט מהעבודה

על מנת לחזות במופע המסתורי הזה, על הצופים לרדת לחלל מסתורי עוד יותר – P3, מרתף אוניברסיטת ווסטמינסטר בלונדון, מקום שהוקדש בעבר לניסויים אשר בחנו את חסינות הבטון שיועד לבניית כבישים מהירים. בראיון ל"גרדיאן" גובלס מציין שהחלל הזכיר לו מעין "כספת יום הדין", ושהירידה לתוך "בונקר תת-קרקעי על מנת לחוות את הטבע" קרצה לו.

האם אפשר לכנות את הפרפורמנס של גובלס "טבע"? המופע מזכיר יותר שיר הלל להישגיה המכניים של האנושות מאשר פיקניק בחיק הטבע או טיול ביער. על מדפים שטבועים בקירות המקיפים את הבמה מוצגים מיני מכשירים מכניים, נטולי פונקציה ניכרת לעין. ההבדל המרכזי בין סדרת המופעים הנוכחית לבין הפעמים הקודמות שבהן הוצגה העבודה, ב-2008, היא שכעת הצופים יכולים לבחור באופציה של "סיור לא מודרך", שבמסגרתו הם חופשיים להסתובב על הבמה ולחקור את הפלא המכני הזה. כל אלה שמים דגש על הפן הטכני, על ה-Making של העבודה.

אדלברט שטיפטר, שעל שמו קרויה העבודה, היה סופר, משורר וצייר אוסטרי שפעל במאה ה-19, אשר תיאורי הטבע העשירים והמדוקדקים שלו היו מקור ההשראה של גובלס ליצירה. מלבד קריינות של אותם תיאורים, מתנגן במהלך המופע קטע מתוך ראיון עם האנתרופולוג הסטרוקטורליסט קלוד לוי-שטראוס. קול נוסף הנשמע במהלך המופע שייך למלקולם אקס: קטעים מתוך נאומיו הפוליטיים חוצבי הלהבות, המטיפים לזכויות אדם, בוקעים מתוך הרמקולים. הפסקול של היצירה מורכב גם מקטעים של באך ומקולות מהטבע כגון חריקות, רשרוש עלים ושריקת רוח, שבוקעים מהפסנתרים המונפשים.

לפי גובלס, “It's people that are at its center – namely the audience, who are empowered by it". אני סבורה כי אמנם האנשים הם אכן לב לבו של המופע, אך אנשים אלה אינם הקהל, אשר יושב בשקט, מהופנט מהפלא המכני שמתקרב אליו באופן מאיים ככל שמתקדם המופע; הקהל הזה אינו מועצם כלל, אלא דווקא מושתק. ההיבט האנושי של המופע מתבטא באינדיבידואלים הספציפיים וביצירותיהם, שעליהם בחר גובלס לבסס את יצירתו – הכתבים של שטיפטר, האנתרופולוגיה של לוי-שטראוס, נאומיו של מלקולם אקס ומעל הכל – הפועל האנושי אשר יצר את הקונסטרוקציה "המנגנת מעצמה".

באחד הרגעים עוצרי הנשימה מבחינה אסתטית ביצירה (המשופעת ברגעים מסוג זה), מרחף בחלל מסך לבן שתלוי מהתקרה בחוטים בלתי נראים, לפני קונסטרוקציית הפסנתרים, ו"תופס" קטעים מתוך הקרנה של הציור "הציד" של פאולו אוצ'לו מהמאה ה-15, המתאר סצנת ציד מרובת משתתפים ביער. הדמויות האנושיות, לבושות מעילי ציד אדומים, מגיחות מתוך תולדות האמנות אל תוך יצירתו של גובלס ונמוגות בחזרה.

פרט מהעבודה

יצירתו של אוצ'לו, כמו זו של שטיפטר, מנסה לתאר את הטבע ואת מקומו של האדם בתוכו: האחד עושה זאת על ידי דימוי ויזואלי, והאחר על ידי מילים. גובלס שילב את שני אלה לכדי קונסטרוקציה תלת-ממדית – "a thing", והוא מתאר את מקור ההשראה שלו, שטיפטר, כבעל "Eye for detail as an artist paints. If the plots of his stories appears to mark time because of the painstaking (some would say boring) descriptions of the natural world, it is but proof of his respect for such things". גובלס רואה את תופעות הטבע כ"דברים", ומכאן שם יצירתו: “Stifter Dinge”.

יש להתעכב על משמעות השם "דברים": האם היצירה הזו מורכבת מ"דברים" כיוון שאינה נופלת לאף קטגוריה מובהקת של מדיום אמנותי? האם זהו "הדבר כשעצמו" של קאנט (das Ding an sich), שאותו התפיסה האנושית לעולם לא תוכל להכיר? האם זהו ה"דבר" של היידגר, שזור בתוך רשת מורכבת של שימושים? נראה שכל אחת מההגדרות אינה מתיישבת עם ה"דברים" שגובלס יצר או שאף ליצור.

שימוש זה במילה "דברים", על משמעויותיה הפילוסופיות, נושא איתו ניחוח יומרני: כתביו של שטיפטר ואסתטיקת היער הנטוש ממקמים אותנו בלב לבה של אירופה הרומנטית של המאה ה-19. בקונטקסט של יצירת האמנות חובקת-כל הזו, שעושה כל שביכולתה על מנת להרשים את הצופה, קשה להימנע מהאסוציאציה לקונספט "יצירת האמנות הטוטאלית" (Gesamtkunstwerk) של וגנר, השואף לשלב אלמנטים וסוגי מדיה שונים לכדי "אידיאל" של עבודת אמנות. לרעיון זה קונוטציות פוליטיות בעייתיות – השאיפה העיוורת לאידיאל לא ריאליסטי שרומסת את מצב העניינים הקיים או הצעה לפתרון חובק-כל עמדו בבסיס כמה משטרים פוליטיים של המאה ה-20 שהסתיימו בתוצאות טרגיות.

כרגיל, כאשר אני צופה ביצירת אמנות מהסוג הזה – כזו שמנסה להשתמש בכל האמצעים הקיימים עד שהיא נשארת ללא כלום בידיים – אני מרגישה מעט מרומה, כאילו החוויה האסתטית המושלמת הזו סיממה את חושיי ונִטרלה את יכולתי לחשוב כסובייקט ביקורתי. העבודה פועלת באופן מושלם בתוך המנגנון שהיא יצרה לעצמה, היא עושה את מה שהיא נועדה לעשות הכי טוב שרק אפשר, אך אינה מעיזה לצאת מהמסילה שמשרטטת את גבולות הבמה הדמיונית שעליה היא ניצבת ולערער על תנאי הקיום שלה. אולי אם גובלס היה פחות עסוק בלהרשים את הקהל עם הקסם הרומנטי-מכני שלו, והיה מקדיש יותר לתשתית התיאורטית המרתקת שעליה הוא שואף לבסס את יצירתו, הפסנתרים היו מנגנים מנגינה אחרת לגמרי.