הצייר דוד רקיע הלך לעולמו

הצייר הירושלמי הוותיק דוד רקיע הלך לעולמו, בגיל 84, לאחר מחלה קשה. הלוויתו תתקיים ביום ב' 24.12.12, בשעה 14:00, בבית העלמין הר המנוחות בגבעת שאול, ירושלים.

רקיע נולד בשנת 1928 בווינה ועלה לישראל בשנת 1938. בראשית שנות ה-50 למד במחלקה לאמנות בבצלאל ובהדרכת מרדכי ארדון, ובשנת 1955 נסע לפריז, שם למד באקדמיה "beaux arts" לאמנויות יפות והיה תלמידו של ז'אן סוברבי עד שנת 1960. עבודותיו, שהוצגו בתערוכות רבות במוזיאוני ת"א ופ"ת, במוזיאון היהודי בוויניה, בבית האמנים בירושלים, בגלריה שונות וכן בסדרת ציורי קיר שיצר במוסדות שונים, עסקו במוטיבים ציוניים ויהודיים וכללו דימויי אותיות וסמלים קבליים שונים, לצד השפעות גיאומטריות ומופשטות. אחרי מלחמת ששת הימים צייר את ירושלים כעיר מלכותית, עירו של דוד המלך, עם תפאורות גותיות ולהבות אש. ירושלים הפכה בציוריו יותר טרנסצנדנטלית, מיסטית ורוחנית.

בספר על עבודתו של רקיע שחיבר גדעון עפרת ויצא לאור בשנת, כתב עפרת כי "עם הגיעי לירושלים ב-1970, תל-אביבי צעיר בן 25, לא יכולתי להחמיץ את דמותו המיוחדת של דוד רקיע. האיש הצנום הזה, שיערו המקורזל מתנפנף באגפי קדקודו המקריח מעל לאף יהודי ממושקף ושפם עבות, היה דמות בולטת ודינאמית בבית-האמנים המקומי. ציורי הַלל לירושלים של מעלה, שאותם צייר אז בסגנון סוריאליסטי, נראו לי כאנכרוניזם גמור למהלכים מסעירים באמנות הישראלית הצעירה דאז, שהדיה הגיעו אף לבירה. אך, קשה היה שלא להתרשם ממסירותו המוחלטת של רקיע לאמנותו, הפיכתה לשליחות קדושה, והוא השליח ואיש הקודש. תוך זמן קצר, גם עמדתי על רצינותו ועומקו של האדם הזה, שלא נהנה מאשראי מצד דוברי האוונגרד המקומיים. בה בשעה, נועם-הליכות, יושר וליבראליות יוצאת דופן הקנו לו ידידים רבים בסצנה. שיאה של ידידות זו בתערוכה קטנה של דיוקנאות ד.רקיע, שצוירו בידי שלושים וחמישה אמנים ושמבחר ממנה הוצג ב-1977 במוזיאון ישראל. כאן תמצת יהושע נוישטיין את פניו של רקיע בצורת מגן-דוד לאומי, יוסי שטרן רשם את רקיע מנגן בנבל לרקע ירושלים – כמו היה דוד המלך – ועוד".

דוד רקיע

בסוף הספר מסכם עפרת את שנות יצירתיו האחרונות של האמן בכתבו כי "ווקא ברגע שיא זה ביצירתו של דוד רקיע באה היחלשות היד מחמת המחלה שתקפה את האמן. וכך, בדין שליטה פחותה בתנועת המכחול, שהפכה בחלקה אי-רצונית, הפכו ציורי האותיות שמאז 2004 למופשטים יותר ויותר: האותיות הפכו לקו זורם של טפטופי צבע הזורם בזרימה קליגרפית. הציורים, מרביתם על נייר ובפורמטים קטנים מאד, התקרבו, בעל כורחם, להפשטה אקספרסיוניסטית ברוח ג'קסון פולוק, ו"חוטי" הצבע הנוזלי התפתלו ונשפכו על הנייר כיובלים חסרי מנוח. עין בוחנת תאתר שרידי דימויים של פיגורות ניצבות או מרחפות, או רימון, או שי"ן, ואולי גם ראש או גוף אישה ועוד. "מאבק", קרא הצייר לציורים בסדרה זו, בהתכוונו למאבקו הנפשי כנגד הזרוע והיד המתמרדות. לסדרה כולה קרא "מאבק האאורה", ופעם נוספת, ביקש לנסוק מאתגר הגוף לאתגר הרוח".