שיבוש יסודי של סדר הדברים

לפני שנתיים הציגה רחל קיני תערוכת יחיד מרשימה בגלריה רוזנפלד. התערוכה, שאת אחד הציורים המרכזיים שהוצגו בה ניתן לראות כעת בתערוכת הרכישות החדשות במוזיאון ישראל, כללה בעיקר ציורים בצבעי מים, שתיארו סצנות אלימות, מיניות וקשות של דמויות חסרות זהות מתגודדות בנופים עירוניים חרבים למחצה, על רקע עננים בוערים ואוויר צהבהב בצבעוניות רעילה ומתפרצת, ואוסף דימויים המחברים בין חיי יומיום, מיתולוגיה, דמיון ועתידנות.

רחל קיני – ללא כותרת, 2012

החיבור בין יומיום, מיתולוגיה, דמיון ועתידנות קיים גם בתערוכתה החדשה של קיני "גַּבְרָאָה", אולם זו תערוכה שונה מאד. את ציורי האקוורל החליפו עשרות פסלוני דונג קטנטנים, המוצגים ע"ג שולחנות לבנים ומוגבהים המפוזרים בחלל הגלריה וחתוכים בצורות אמורפיות. מקצת הפסלונים משלבים חפצים מן המוכן ככלי חרסינה, רהיטים קטנטנים ושברי ענפים וגזעים. זה קצת מזכיר את פסליו של בועז ארד שהוצגו במקום לא מזמן, אולם בניגוד לארד, המתעניין במפגשי תרבויות ובשעטנז המוזר שהם מולידים, אצל קיני מקורה של המוזרות בחריגות ובנכות – שיבוש יסודי של סדר הדברים כתוצאה של קטסטרופה המולידה סוטים ומפלצות-אדם. הדמויות – גברים וילדים ברובם, לצד מעט נשים, בע"ח ודמויות מיתולוגיות – מפוסלות בפרטנות המדגישה את הבעות הפנים האקספרסיביות, האיברים הנמתחים, העור הנקרע וחושף את השלד, והעיוותים השונים המאפיינים כל דמות ודמות. גבר יולד גבר הבוקע מאחוריו, גבר אחר סובל מזקפה אדירת מימדים, השלישי תלוי כצלוב קטוע ידיים, ואחר מחבק גזע עץ כספק מתגונן וספק מאונן. אישה תועה בחלל כשספלון חרסינה מעוטר מכסה את ראשה, פנים זועמות וא-מיניות מגיחות מתוך קוץ מיובש, גוף עטוף בקליפות ביצים כספר גולם וספק תינוק מבוגר, וזוגות נוהמים זה לזה בפיות אילמים וחורי עיניים מרוקנים.

קיני היא יוצרת רגישה ומעודנת. כוחה נובע מן היכולת להביע תחושה ברורה של חורבן בניואנסים עדינים. עבודותיה אינן אינטלקטואליות, אולם בעבר הן הצליחו להציג חוויה עשירה ומורכבת הנובעת מן השימוש החכם בצבעי המים. הפעם זה עובד באופן מוגבל מאד, וכדי להבין את מקור הבעיה אפשר לחזור לתערוכת הציורים הקודמת ולדחיסה ההיסטורית שנוצרה בה. "השקיפות היחסית של הצבעים", כתבתי אז, "מאפשרת לציירת לתאר סצנות שונות זו על גבי זו, מבלי שכל שכבה תמחק את השכבה שקדמה לה. התוצאה היא ציור שאת ההתרחשויות המתוארות בו ניתן לקרוא בשתי דרכים – כאוסף סיפורים המתרחשים במקביל, או כהשתלשלות אירועים על ציר זמן הנפרשת על גבי הנייר כמעין היסטוריוגרפיה דחוסה". כפועל יוצא מכך מקור האימה שבציורים לא נבע רק מן הדימויים הקשים שהופיעו בהם – ולא היו ייחודיים כשלעצמם – אלא גם מהנוכחות האל-זמנית שלהם, שהפכה את האלימות האצורה בהם מתיאור היסטורי או עתידני לאירוע מתמשך.

רחל קיני – ללא כותרת, 2012

גם המיצב הפיסולי מנסה לשחזר את התחושה, והוא עושה זאת באמצעות הסמליות המבוכית של מסלול הצפייה המעגלי שיוצרים שולחנות ההצבה. המסלול מחייב את הצופה לשוטט ברחבי הגלריה ולחזור ולבחון את הפרטים מזוויות שונות תוך תעייה וגילוי של פרטים חדשים. זו החלטת הצבה טובה בהרבה מהאפשרות לפזר את הפסלונים על הקירות, אולם היא אינה יוצרת את אוסף המבטים המרובד ורב-המשמעות שיצרו הציורים. החומריות החדשה עומדת בעוכרי התערוכה. ה"עולם הבראשיתי", כפי שמכונה ההצבה בטקסט הנלווה, נראה כהתנסות ראשונית בתרגיל בשיעור פיסול. הדימויים כשלעצמם כבר שחוקים, ובהיעדר ערך מוסף הם נותרים כתפאורה סמלית.