גיורא ברגל ומירי דוידוביץ הם בעיני ישראל היפה, והחיבור ביניהם, כמו שאומרים, מעורר השראה. ישראל היפה בכלל, וישראל היפה של האמנות. או מה שנותר ממנה. טבור העולם וכאוס תמיד והאמנות משיבה את הסדר לשעה קלה. כולם תרים אחר סיבה, טעם, נושא או תמה רחמנא לצלן, בבואם להתנפץ על סלע הפורמט העבש של התערוכה הקבוצתית; אבל האמת שאין. לא ממש. אמנים רוצים מישהו לשוחח עימו, מצויד בעין חדה, לב חפץ וקורט רגש, תבונה והשכלה. כשמבשרים להם ששובצו לעוד תערוכה קבוצתית, לא נותר להם אלא לשאת עיניהם אל הבורא.
ב & ד הולכים בנתיב המלך. ברגל מצייר את מה שהעין רואה והלב מרגיש. זה יפה ומטריד. גם דוידוביץ, כוחה בביטחונה לבוא פשוט ופתוח. זה יפה ודוקר. שניהם טעונים מבית, מההיסטוריה המקומית והאישית, ובקצה אומרים אמת, על המכלול שלה. דו-מימד – ציור וצילום – הופך לתלת-מימד: עגול, תרבותי, ומנטלי. ישראל הפשוטה והמורכבת, היפה והמכוערת, התמה והמסואבת, המאנית והדפרסיבית, השפויה והמטורללת, המעודנת והמחוספסת, המרגשת והמסויטת, כולה כאן וביצירתם, במינונים משתנים. ב & ד הם ישראל היפה גם במובן של כוכב מנצנץ בחשכה, מוץ שהופרד מתבן התרבות והאמנות כפי שהם עתה. ובאשר לנמצא, אודה: תערוכה בחלל הצנוע והמזמין של p8, אינה יכולה להתיימר להיות יותר ממשיכת מכחול; הערה-הארה. ועוד: ישראלים בכלל, אמנים וסטודנטים לאמנות, לעולם כמהים לדלג אל הצד הצונן של החלד, מבעד לים הגדול וכנראה בדין; אבל לב & ד יש חיים כאן, והם מעידים ומראים שמרתק ומעניין. זה מה שמשך וריגש אותי ביצירתם.
דוידוביץ היא צלמת עם מצפון ומצפן. אצבעה שעל ההדק וליבה שווים. היא מביטה עם כל חושיה, מפנימה, מעבדת; ובקצה זה צלול ומושחז ומדהים. פשוט ומורכב, בהיר וטעון. אני חושב על רוברט מייפלת'ורפ שכל מה שנגע בו, מעירום ועד דומם, הפך לזהב, ורואה את המתת הזה גם אצלה. גם פרנצ'סקו סקוולו הגדול ופאולו רוברסי האניגמטי ,עולים בתודעה למראה תצלומי העירום של דוידוביץ.
טרם נודע והובן ונטמע הדבר במלואו, אבל דוידוביץ מפזרת כליל וקליל את עב הערפל בצמד סוגיות ליבה קשות כאגוז של האמנות המקומית: כיצד להכיל צילום מעולה שנולד בכוונה מסחרית או בעמוד המגזין; וכיצד לסיים את הסכסוך שלנו עם עירום. כמו אצל מייפלת'ורפ וסקוולו ורוברסי (ואבדון וד. ביילי וה. ניוטון ולייבוביץ), כשזה מגיע למדרגת האמנות, תם הדיון. ב"יפה מאד 2" מראה דוידוביץ עבודה אחת שצולמה במקור עבור חברת מוצרי "אהבה" המופקים בים המלח. קלאסיקה (גוף עירום נשי ורקע), אור וזוהר, חספוס ועדינות ואינטימיות; כל התורה. ואת נרקיס, אישה צעירה עם גוון אנדרוגיני קל, בשלושה רגעים צנועים ומרגשים, שבין הצלמת לבין המודל ובשחור-לבן; פרויקט אישי שאינו פונקציונאלי.
גיורא ברגל, ישראלי שמשכים עם "מה בוער" ורזי ברקאי, הורג ברכות. כמו דוידוביץ, גם הוא מתבונן חריף ואינו סוגסטיבי, עמום, כתמי, אבסטרקטי – בניגוד למסורת הישראלית. כן רגש בדציבל גבוה, אך לפני הקו האדום וטרם חרדת לב. שומר על גבול גזרה ועל שליטה. רואה בכוונת את הנאה והיפה והשובה, ואת המכוער והנמהר. התוצאה מזהירה ומזהירה. אמריקה של אד הופר ברקע: אלוהים, וגם השטן הגדול והשטן הקטן, כולם נוכחים. ברגל משרטט תמונות בינעירוניות מוכרות, עם סטיית תקן. הוא מוציא ומחדד את הטראומות שלו (ימי חרדת קרב ולחימה, גם בלבנון של 82'), ושלנו. בסיסי מודיעין בלב הארץ, הם מתקנים מסקרנים גיאומטרית ואסתטיים להפליא, אך השמיים הורודים מעולם לא היו מדממים יותר. וגם אם הדרמה מתונה (תיאור דרך עפר אפלולית או מקטע נסיעת רכבת בחיפה תחתית), עדיין, אין מנוחה לטובים כמו לרשעים.
טקסט נלווה לתערוכה בגלריה P8, אוקטובר 2012