פרוכת לסוכן כפול

במיצב "הפרוכת האתיופית", אשר מוצג בימים אלו במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, מציג עידו מיכאלי ויטרינת תצוגה גדולת ממדים ובה דגם של ארון הברית עטוף בפרוכת. על גבי הפרוכת רקומים איורים המתארים את סיפור אהבתם של מלכת שבא ושלמה המלך. על–פי הסיפור, אשר מופיע באפוס האתיופי "כבוד המלכים" (“כֶּ‏‏בְּ‏‏רַ‏‏‏‏‏ ‏נַ‏‏גַ‏שְׁתּ‏”), ניהלו המלך והמלכה המפורסמים רומן קצר בירושלים. בנם המשותף שנולד באתיופיה הפך לימים לראש השושלת הסולומונית. בחסות פמלייתו נגנב ארון הברית מבית המקדש והועבר אל כנסיה בעיר אקסום, שם על פי האמונה הוא מוחזק עד היום. לצד הויטרינה מוקרנת עבודת וידאו שצולמה ב"אלמז" – מפעל לרקמה אתיופית מסורתית הממוקם בלוד. בוידאו מגוללת מנהלת המפעל, אביבה אלמז רחמים, את הסיפור הקאנוני, כשברקע נראות רוקמות בעת העבודה על הפרוכת.

הפרוכת האתיופית, מראה הצבה, מתוך התערוכה הקבוצתית "חדרי פלאות באמנות עכשווית – מהשתאות להתפכחות" (אוצרות: דליה לוין, דריה קאופמן וגילה לימון), מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, 2012

ספר על המהלך שמביא אותך אל הפרויקט.
נתקלתי במקרה בתרגום לעברית של הספר "כבוד המלכים", שתורגם ע"י דר' רן הכהן. אהבתי את האופן בו המסורת היהודית והמסורת האתיופית–נוצרית שלובות אחת בשניה. בעקבות הספר פניתי להסתכל גם על כתבי יד אתיופיים. הם עמוסים בציורים צבעוניים ואקספרסיביים. התחלתי לצייר פרקים מתוך הספר כשאני מנסה להפנים את השפה הציורית האתיופית. אביבה אלמז רחמים, מנהלת המפעל, לימדה אותי הרבה על מלאכת הריקמה ובהתאם ביצעתי בעבודה שינויים. רציתי לייצר הכלאה של נקודות מבט, לטשטש את הנקודה שבה הרוקמות נגמרות ואני מתחיל ולהפך. שמחתי מאוד מהתוצאה בעיקר כי היתה שונה באופיה מציורי ההכנה. הריקמה נתנה פרשנות חדשה לעבודה.

אביבה אלמז רחמים, סטילס מתוך עבודת הוידאו סיפור אהבתם של מלכת שבא ושלמה המלךfull HD, דקות 6:46, צילום: אור אבן טוב, 2012

אתה יכול להרחיב על העניין שלך באתנוגרפיה?
באגפים אתנוגרפיים מוזיאליים אפשר למצוא מגוון רחב של הַדמיות והמחשות: תרשימים ואיורים של דמויות, ויטרינות, סרטוני וידאו. בכל ניסיון לייצג מחדש יש העדפה של סיפור אחד על פני סיפור אחר, ולכן תמיד יש אספקט של בדיה. ובכל זאת, השיקולים הפוליטיים, הכלכליים והחברתיים נסתרים מעיני הצופה. הרושם המתקבל הוא תמיד של אמת היסטורית אובייקטיבית. מאחורי ציור של פיקסו עומד הצייר כסובייקט, אך מאחורי ביתן אתנוגרפי עומדים עם או אומה. ה"פרוכת האתיופית" אמנם נראית כמו מוצג אתנוגרפי במבט ראשון, אך מיד היא מעלה תהיות לגבי זהות היוצר ומניעיו. רציתי לייצר חשדנות כלפי תצוגות אתנוגרפיות ולעורר בצופה שאלות לגבי מידת האותנטיות של העבודה – האם זו אמנות אתיופית אותנטית? האם הסיפור בדוי? אני מקווה שבביקור הבא שלו במוזיאון היסטורי, הוא יתהה לגבי מערך האינטרסים שעומד מאחורי התמונה שבחרו להציג בפניו.

פרט מתוך הפרוכת האתיופית, טכניקת רקמה מסורתית מחוטי כותנה בעבודת יד, בד אתיופי לבן ארוג בנול ידני, בד צבעוני בדוגמה אתנית ארוג במכונה, 2012

למה אתיופים?
הפרויקט מושפע מתנועות מודרניסטיות של ראשית המאה העשרים כמו "ארטס אנד קרפטס" או הבאוהאוס, ששאפו לבטל את המחיצה שבין אמנות לאומנות. בארץ אימץ את הגישה בוריס שץ, שפתח בתחילת המאה שעברה בית מדרש ומפעל לייצור מוצרי יודאיקה הידוע כיום כאקדמיה "בצלאל". בתהליך היצירה הקולקטיבית השתתפו מורי "בצלאל", שהיו אחראים על התוכניות, ופועלים אשר ביצעו את המלאכה. רבים מהם היו תימנים עם ידע רב בצורפות וברקמה. התוצרים היו, אם כן, יציר כלאיים של קו אירופי וביצוע תימני. לשאלתך, בחרתי לעבוד עם סיפור וקהילה אתיופיים משום שהרגשתי שהאתיופים של היום הם קצת התימנים של אז. הרגשתי שהמבט שלנו היום על אביבה למשל, מאוד דומה לאופן שבו הביטו על סבתא שלי כשרק עלתה מכורדיסטאן. בניגוד לחפצי היודאיקה של "בצלאל", שמטרתם היתה לכונן סמלים עבריים חדשים לעם היהודי ובכך לעזור לתנועה הציונית לעודד עליה ולאסוף תרומות לארץ ישראל, "הפרוכת האתיופית" מספרת סיפור הפוך: איך עבר ארון הברית לאתיופיה ואיתו תהילת ציון.

חליפתו של הרמב"ם, מראה הצבה, מתוך התערוכה הזוגית "סוחרי הבדים" (אוצרת: יעל קיני), גלריה הקיבוץ, צילום: רן ארדה, 2011

גם בפרויקט הקודם שלך, "חליפתו של הרמב"ם", הוצאת מבעלותנו סמל יהודי קאנוני. אז זה היה הרמב"ם שהוצג כגיבור מוסלמי, עכשיו זה ארון הברית שהופך לאתיופי.
ב"חליפתו של הרמב"ם" שיחזרתי את דמותו של הרמב"ם דרך עיניו של בילאל אבו–חלף, סוחר בדים מוסלמי מירושלים. כבר כילד הציתה את דמיוני דמותו של הרמב"ם כפי שהופיעה על שטרות הכסף: דמות השדון האוריינטלי הירקרק, כמו מתוך אגדות אלף לילה ולילה. ככל שחקרתיהתברר שהציור על השטר אכן דמיוני: התרבוש שחובש הרמב"ם הוא מתקופת האימפריה העות'מאנית, אבל זו החלה להתבסס רק כמאה שנה לאחר מותו; הפיאות מגולחות בסגנון מוסלמי, בניגוד להלכה היהודית; העיניים המלוכסנות משוות לפניו מראה אסייתי, מונגולי או כורדי. כמו ב"פרוכת האתיופית" כך גם ב"חליפתו של הרמב"ם" אני מפרק את האחדות של הסמל הקדוש ומראה שהוא מורכב מהרבה נקודות מבט שונות ואפילו סותרות. אני חותר תחת אופני תצוגה דידקטיים של מוזיאונים היסטוריים ואתנוגרפיים המתיימרים להציג את המזרח. ההורים של הוריי הגיעו מארצות איסלאמיות, כך שאני מזדהה עם הביצועיסטים המזרחים בבצלאל. מצד שני, למדתי בתלמה ילין ואז שני תארים בבצלאל ואני יכול לדמיין את עצמי בקלות בתפקיד המורים האירופאים. אני מנסה להראות את המורכבות ולפעמים הפיצול והסתירות שמאחורי הסמל השטוח שמייצג זהות אחידה.

מתוך סדרת הבולים: אגדות אורבניות, הדפסת אינדיגו, 2005

שאלות של פירוק סמלים העסיקו אותך גם בעבודות קודמות.
אני מתעניין באיקונוגרפיה, בסמלים שמאגדים אנשים שונים כקבוצה. בפרויקטים קודמים יצרתי חיקויים של סמלי ריבונות כמו בולים, סמלים של יחידות צבאיות, שטרות. העבודות שלי לרוב לא נראות כמו אמנות, חשוב לי שהן יחקו או יהיו דומות למשהו שכבר קיים בעולם.
לדוגמה בסדרת הבולים "אגדות אורבניות" (2005), יצרתי בולים אשר עוקבים באדיקות אחר הפורמט החוקי של בולים, אך משובצים בטעויות כמעט בלתי נראות. למשל IS REAL בתור שמה של המדינה. השתמשתי בסיפורים שאמיתותם מוטלת בספק והנפקתי להם בולים; אחר כך הדבקתי את הבולים על מעטפות ושלחתי בדואר. הבולים המפוברקים הצליחו לעבור את עינו הבוחנת של פקיד הדואר. זה היה הישג: לקבל חותמת רשמית של דואר ישראל. החיקוי תיפקד כמו המקור.

סמלים מעניינים אותי משום שבדרך כלל איננו מקדישים להם תשומת לב. אנו קוראים אותם כמו כתב, משהו פונקציונלי שנועד להעביר מסר, להוליך תוכן מוכר, ולכן אין צורך להתייחס אליו. פקיד הדואר מביט בבול לשבריר שניה לצורך זיהוי וחותם. אנו לא משתהים ומתבוננים בבולים או בסמלים אחרים באופן בו אנו משתהים מול ציורים במוזיאון. סמלי ריבונות המדינה הם צורה של אמנות מגויסת הדומה במהותה לאמנות ימי הביניים: אמנות שתפקידה לחנך וללמד, שמציגה אמת שלא חולקים עליה. סמלים אלו מתפקדים כמו איקונות של קדושים ומבטאים את הממד הדתי של המדינה. זו הסיבה שבדיה מעניינת אותי, היא כלי ביקורתי להטלת ספק במוסכמות, היא חושפת את השרירותיות של הסמל.

טייסת ניצי ציון, חיתוך לייזר, צבעי אפוקסי, לוחית בציפוי זהב, 33×28 ס"מ, צילום: סשה פליט, 2008

במקרים רבים העבודות שלי מייצרות רושם "ממלכתי". הן מתחקות אחר סממנים של השלטון; במבט שני, הן מתגלות כפרודיות וכבעלות זהות מורכבת יותר. בעבודה "עץ גבעתי" עיצבתי שלושים תגים המבוססים על סמל היחידה הצבאית "גבעתי", ובהם הופיעו כל האסונות האפשריים שיכולים להתרחש כתוצאה מהאלמנטים המופיעים בסמל המקורי; גם כאן עניין אותי ליצור את אותה "חשדנות כלפי השלטון". בכדי להחליט איזו סקיצה לבצע מתוך עשרות הסקיצות שהיו לי, חיפשתי את הסמל שנראה הכי דומה למציאות. את התגים חילקתי בחינם לחיילים וחיילות שפגשתי. אם תריץ היום בגוגל חיפוש עם המילה "גבעתי" תראה דימויים של התגים שלי שמתערבבים עם הסמל הרשמי.

אתה מדבר על הבולים כעל סמלי שלטון, אבל התפקיד שלהם לא רק סמלי. הבול הוא לא רק הממשק של המדינה, הוא המדינה עצמה. הערך שלו ממשי לא רק סמלי. הבול מתפקד כמו כסף, והפעולה שאתה עושה היא זיוף, פעולה שאולי אפילו נמצאת על גבול הפלילי.
אפלטון מזהה אמנים כסכנה למדינה ומכנה אותם בזלזול "זייפני המטבעות". לדעתו אמנים עלולים להטעות ולהוליך שולל ולכן הם סכנה למדינה. התפר הזה של חציית גבולות מעניין אותי. נכון, זיוף בולים דומה לזיוף כסף, אבל בעוד שזייפן שטרות משקיע כמה שפחות זמן בשביל כמה שיותר שטרות, אני עבדתי הפוך: עבדתי על הבולים במשך תקופה ארוכה ושלחתי איתם מכתבים ספורים. זה לא ממש רווחי. העבירה קשורה דווקא לאקט הסימבולי, לחיקוי של סמל הריבונות. הפגיעה – אם בכלל קיימת – היא לא ברכוש אלא בסמל מופשט. היא נמצאת בהצבעה על כך שאותו סמל הוא שרירותי במידה רבה. השאלה שנשאלת היא מדוע מיתוס אחד נחשב מקודש והשני הופך לאגדה אורבנית? ההבדל ביניהם אינו מהותי, אלא צורני, וקשור לאופן שבו הם מסופרים.

מתוך: שוטר, וידאו, 4 דק', 2008

לפני כמה שנים, לקראת סיומו של יום הזיכרון, בשעות המעבר ליום העצמאות, הגעתי לכיכר רבין לבוש כקצין משטרה, הנחתי על הרצפה את כובע הקצין ונעמדתי דום על פודיום שהבאתי איתי. כבר ברגע הראשון זיהו אותי השוטרים שהיו שם כאזרח במסווה, אך רק כעבור 12 דקות, כשהגיע צוות צילום של הערוץ הראשון ונהייתה מהומה, הם ביקשו ממני לרדת. השוטרים הם שהכריעו את משך הזמן של הפעולה.

כמו שניסיתי לחשוב דרך המבט של פקיד הדואר ולצייר בולים 'תקניים', כך ניסיתי לחשוב איך תיראה ותתנהל הפעולה דרך העיניים של המשטרה. אני מניח שבמבט ראשון נראיתי לשוטרים כמו שוטר שאיבד את שפיותו, במבט שני אולי כמו פנטומימאי במופע רחוב לא מוצלח במיוחד, ולבסוף אולי נראיתי כמו סטיריקן העשוי לגרום נזק תדמיתי למשטרה. הם האשימו אותי לא בהתחזות – כי היה ברור שאני שחקן, לא השתמשתי בדמות השוטר בכדי לזייף סמכות – אלא בביזוי סמל מדינה; שוטר הוא סמל ואני, לדבריהם, הפכתי אותו לקבצן.

זיוף, כמו זיוף כסף למשל, זה להעתיק דבר בדיוק כמו שהוא. האתגר בזיוף הוא בעיקרו טכנולוגי: איך לבנות מכונת הטבעה ולזייף תבנית דומה ככל האפשר למקור, למצוא את הרכב הסגסוגת הנכון וכו'. חיקוי, לעומת זאת, הוא פעולה תרבותית – ילדים מחקים את אופן ההתנהלות של הוריהם ותרבויות מחקות תרבויות שכנות. באותו אופן, עבודת אמנות מחקה את מה שמכונה לפניה "אמנות" בתרבות שלה. בדיוק כמו בשיחה, כשכל דובר מנסה לחזור על ההיגיון של המשפט האחרון ולהמשיך אותו. החיקוי תמיד יוסיף משהו חדש, איזה קצה חוט נוסף. מבחינה זאת, החיקוי תורם, בעוד שזיוף הוא נצלני. תרבות ואמנות בפרט בנויות על העתקה של אידיאלים וערכים ושכפולם במגוון דרכים. השכפול שבזיוף, לעומת זאת, לא מעלה את ערכו של המקור, אלא משבש את חישוב הערך ומייצר אינפלציה.

חיקוי מתקיים במרחב של משחק, וזיוף מסתנן לתוך המציאות ומנסה לנצל את נקודות התורפה של האובייקט המזויף. אתה מתפקד כפרטיזן בודד מול מוסדות.
אולי יותר כמו סוכן כפול, כי אני פועל גם מתוך המוסדות האלו. כולנו בעל כורחנו מעין סוכנים כפולים של מוסדות תרבותיים. האסטרטגיה שלי להתנגדות היא דווקא לאשר אותם בצורה מוגזמת. להיות ממסדי יותר ממה שצריך, לנכס את טון הדיבור הממסדי ואף לדבר בשמם של המוסדות הללו. זה מצריך ממני ללמוד את האופן שמוסדות מתנסחים, אך גם לייצר חשדנות וביקורתיות כלפי המוסדות האלו וכלפי העבודה. טון דיבור שנשמע מובן מאליו, הופך באופן טבעי לעובדה היסטורית. אותי מעניין לייצר היפוכים, למשל, לתת לאגדה אורבנית מעמד של מיתוס לאומי.