על שייכות וזהויות

יש בי צורך עז בשייכות, אבל אם המחיר הוא קבלה מוחלטת של הגוף אליו אשתייך, אני לא מוכנה לשלם אותו. אני זקוקה להגמוניה נדיבה שמוכנה לצרף אליה את כל הכבשים השחורות שמצהירות על אהבתן אליה, ללא התחייבות לקבלת חוקים וסייגים שאינם מקובלים על אנינותן ורגישותן כי רבה.

אני מדברת (כותבת, אבל מדברת), על עולם האמנות שלי, שבו אני מדשדשת עם הגדרות מזה כמה עשרות שנים. כשסיימתי את לימודי במחלקה לקרמיקה בבצלאל בהצטיינות (למרבה פליאתי שכן מה שהיטבתי לעשות היה מה שליבי חפץ, לעבוד הרבה הרבה שעות ביממה), כל מה שרציתי היה לשבור גבולות, ליצור מה שלא צפוי ולעשות מה שלא למדתי. אז פיסלתי פיסול פיגורטיבי של נשים מלאות וקרחות, מה שעוד לא היה נפוץ כל כך אז, לפני ארבעים שנה, כמו היום בקרב יוצרים חובבים בחומר. שרפתי אותן בשריפת ראקו בה התמחיתי ובצבע ברונזאי אותו אהבתי בלי לקחת בחשבון שלצופה זה נראה "ממש כמו ברונזה", ביטוי שנוא עלי בניסיון לחקות ברונזה. לא לזה התכוונתי אבל זה מה שיצא. לקחתי ארגז ונסעתי לגלריה מפורסמת בתל אביב. הנחתי אותו על הרצפה ובעלי הגלריה שבמקרה היו נוכחים, רצו אשכרה רצו אל העבודות, עד שהבינו שהן מקרמיקה ולא ברונזה ודחו אותי כמעט בשאט נפש. אני פירשתי את דחייתם כדחיית הקרמיקה. היום אני מבינה שהדחייה הייתה לחיקוי הברונזה שראו. אחר כך הצעתי את עבודותיי לתערוכה כלשהי של אגודת אמני הקרמיקה ושוב נדחיתי, הפעם בהצעה פרקטית לצפות את הפסלים בגלזורה לבנה או בכלל לא.

"HOLY GRAIL" חומר, גלזורה, לאסטר זהב, מסמרים וחול

נעלבתי לשנים רבות וחדלתי כמעט מהפיסול. קבוצה של 13 פסלים שיצרתי כשהייתי בהריון הראשון והמרגש ביותר שלי (מתוך שלושה), נחטפה בבוקר של מכירה בסטודיו תוך שעה, ואחר כך נמוגה היכולת לפסל בהתרגשות. גידלתי ילדים ובעל, לימדתי בסטודיו ליד הבית בחצר, למדתי ציור אצל יאן ראוכוורגר, לימודים אקלקטיים ללא התחייבות ותואר באוניברסיטה וטיפול . לקרמיקה שבתי אחרי פטירת אמי, כשליבי מלא בכאב ובצורך אמנותי להתבטא. לא שלא ייצרתי אי אילו כלים וניסיתי למכור בירידים ללא הצלחה ובעלבון גמור על הלחץ של הקהל למכור בזול.

חיי מדבר

ואז פרץ המעיין. אלא שאני רציתי שיקראו לזה אמנות ולא צלח בידי. אנשים בעלי דעה אמרו שזה אמנותי מאוד אפילו, אבל אוצרי אמנות מן השורה הראשונה לא הזמינו אותי לתערוכות אמנות קבוצתיות. פה ושם כן הצגתי בקבוצות אמנות וכן זכיתי לתשבחות והילולים אבל להכרה של ממש לא זכיתי. פעם השיבה לי מבקרת אמנות ואוצרת ידועה ומוערכת על ידי לשאלתי אם אנשים כמוה שמתנהלים בשיח האמנות העכשווית כבשלהם, מפחדים להציג אמנית קרמיקה כמותי מפחד הסטיגמה, והיא השיבה שכן ושהיא דווקא מעריכה את עבודתי. פה ושם פרצו כמה אמניות קרמיקה את הסגר וכשאוצר אחד נטל עבודה שלהן לתערוכתו נסללה להן הדרך. המאבק כמובן לא פסק, כולל מאמרים ב"ערב רב" ובהן חזרה בוריאציות שונות על טענתי לשינוי ההגדרה של הקרמיקה מעיצוב קרמי לאמנות. לאחרונה הזמינה אותי טובה אוסמן – מנהלת גלריה לאמנות ישראלית ופלסטינית עם ראש פתוח ולב מאוד רחב לאמנות ואמנים – להציג בחלונה. היה נהדר וקיבלתי מה שרציתי. רק מפגש אחד גרם לה ולי מבוכה רבה. זוג אספני קרמיקה הביעו עניין בציפורים שלי וכששמעו את המחיר נבהלו. פה המקום שהייתי צריכה להניח לטובה לנהל את המו"מ. היא נזפה בי אחר כך ובצדק. ואני, עם האידיאה פיקס שלי מתחילה להסביר להם שאני שונה מכל שאר אמני הקרמיקה, שונה (בעצם טובה יותר) וראויה לסכום שקבעתי. ופה שוב קיבלתי נזיפה אוהבת מטובה אוסמן, כמו שהיא יודעת לעשות. למה להגיד שאת שונה וטובה יותר? את מעליבה את האספנים וגם את הקולגות.

חומר לא שקט

כאן התחיל תהליך הכרה שהגיע לשיאו כששתי ידידות אמניות קרמיקה משובחות קיבלו את פרס משרד התרבות ל"עיצוב קרמי". שנאתי את הביטוי הזה, המופיע גם בשם המחלקה לקרמיקה בבצלאל לדאבון ליבי. בדיון שהיה לי עם שלומית באומן, ובתגובה של טליה טוקטלי לדיון ב"ערב רב", הבנתי פתאום שההגדרה לא חשובה, והיא נזילה ומשתנה, הקרמיקאי הוא שמגדיר את עבודתו, במקרה שהוא בכלל חפץ בכך. וגם חשוב שעולם הקרמיקה ייחשף לציבור, שייראה. הבנתי פתאום שעבודתי נושקת לעולם העיצוב הקרמי עצמו, זה שמתבטא בגרעין הקשה שלו, בכלים ובשוליים האמנותיים שלו בהתייחסויות לכלים. מבט לאחור על עבודתי משקף לי כבמראה בבהירות מפתיעה, את שייכותי וזהותי.

את הקרמיקה אהבתי מאז ומעולם כמו את אימי. את החומר ואת הכלים. ליבי מלא הערצה לקדרים משובחים במיוחד ממזרח אסיה ודומיהם. חוסר כשרון ייחודי כלי מחד וצורך עז להתבטא "מילולית" בחומר הקראמי דחפו אותי ליצירות שאכן מתייחסות לעולם עיצוב הקרמיקה.

עיצוב היה בעיני מילה גסה. כל עיצוב נראה לי כופה את רצונו על הטבע, מיופייף וחסר מוסריות ברצונו העז להימכר ולשאת חן. אבל גם אני כמו רבים וטובים ממני שאבתי את נושא התייחסותי מעולם העיצוב הקרמי, בועטת, שוברת, מתפרצת, שופכת, הופכת ומתנגדת. והקרמיקה ועולם הקרמיקה בישראל וגם בעולם באמצעות הפייסבוק חיבק אותי באהבה. כיף להיות כבשה שחורה ואהובה. האם אנוח עתה בחיק המשפחה ואחבקה חזרה? ימים יגידו. למען הגילוי הנאות יש בי אהבה גדולה גדולה לאימא קרמיקה.