מחשבות על התערוכה של איריס חסיד סגל1
התנאים התרבותיים העכשוויים עשויים להיטיב עם תהליך גיבוש הזהות האישית, אם של האישה ואם של הגבר. באופן אינטואיטיבי וטריוויאלי למדי, גם מבלי להעמיק באי־אלו תיאוריות סוציולוגיות או פסיכולוגיות, מגדריות או פילוסופיות, ניתן לראות הגיון בטענה מסוג זה. קידושו של האינדיבידואליזם בתרבות המערב והמאפיינים של תרבות זו מאפשרים לאדם לכבוש את היעד להיות אדון לעצמו: לא די כי ניתנת לו הבחירה להרחיב את הידע שלו על ידי המידע הרב הנגיש לו באינטרנט ובכלל, מתאפשר לו ליצור באופן אוטונומי ואקטיבי תוצרים מקוריים משל עצמו. הוא יכול ליצור מגוון של ייצוגים ודימויים של חוויותיו אם בסיועם של מכשירים חכמים המאפשרים לו לתעד ולצלם כל צעד ושעל; ואם בשימוש בתוכנות מתוחכמות המקלות עליו ליצור מוזיקה ואמנות.
הילדה/נערה/אישה העכשווית מצויה באותו האקלים לצדו של הילד/נער/גבר. היא מצויה תחת ערימות של תמונות אינסטגרם וחברי פייסבוק, תוכניות טלוויזיה ותעשיית האופנה. אלו מנגישות לה אינפורמציה על האופן שבו התבגרות נראית, מגדירות עבורה באינספור דרכים מהי אישה, מהי נערה, מהי מיניות, מהי חברות, מהי שותפות נשית ועוד. גם לנערה זו ניתנים התנאים המיטביים לספוג באופן פסיבי את המידע שמסביבה וליצור באופן אוטונומי ואקטיבי תוצרים מקוריים משלה. על פניו, אלו מהווים תנאים מיטיבים עבור גיבוש קולה וזהותה האישיים לא פחות משהם כאלו עבור הנער. עם זאת, בשונה מן הילד/נער/גבר, היא שותה ממימיו של הפמיניזם שהשריש שורשיו בתרבות של המאה האחרונה, לא מתוך עמדה החיצונית לו, אלא כמי שמהווה את מושאו. הפמיניזם מזכיר לה כי בכוחה לבחור עבור עצמה את זהותה, לזהות את צרכיה ולהתעקש על שיח הנאמן לה, מבלי שיצטרך בהכרח להתאים את עצמו לשיח גברי2.
תפיסתה של הפסיכולוגית ההתפתחותית מרגרט מאהלר אודות התהליכים הרגשיים והפסיכולוגיים המובילים את הילד להתפתח לאדם בוגר, משתלבת באופן טבעי עם התנאים התרבותיים העכשוויים כפי שהם מוצגים כאן. היעד של ההתפתחות מובן כגיבוש זהות אוטונומית. משמע, אוטונומית לאנשים אחרים. על מנת להגיע ליעד זה ישנם שלבים התפתחותיים שעל האדם לצלוח. בכללם ישנם תהליכים הדרגתיים של התנערות מהתלות המוחלטת באם. אילו קרויים תהליכי ספרציה־אינדיבידואציה3. התיאוריה של מאהלר המציבה את האינדיבידואליזם במרכז הבמה. היא מצמצמת מחשיבותו של הצורך האנושי בקשר עם האחר בכך שהיא מקדשת את השאיפה להתנתק ממנו בהדרגה. המילה 'תלות' הופכת לכינוי גנאי המבטא התפתחות לקויה.
איריס סגל חסיד – תצלום מהתערוכה
גיליגן4, המייצגת זרם פמיניסטי בפסיכולוגיה, מציעה להגדיר מחדש את המאפיינים ההתפתחותיים המרכיבים את ההתפתחות הנשית בשונה ממאהלר. כחלק מהלך הרוח הפמיניסטי, גיליגן מתעקשת על ניסוח מחדש ונאמן יותר לאשה המהווה את מושא המחקר להבדיל ממי שמוגדרת כחלק מ'חידת הנשיות'5. לדבריה, תהליכים רגשיים והתפתחותיים של ילדות קרובה יותר לתיאור המקורי שהעניק להם פרויד מאשר לתיאורה של מאהלר אודות התפתחות בכלל. פרויד טען כי ילדות קטנות מובחנות מילדים בני אותו הגיל בחוכמתן, בחיוניות שלהן, בתעוזתן הרבה יותר לחקור את העולם החיצוני ובנטייתן החזקה להיקשר לאנשים המקיפים אותן. בעוד שפרויד ביטל את ההבדל האחרון בין בנים לבנות כלא משמעותי במיוחד, גיליגן מציבה אותו במרכז התיאוריה שלה. היא טוענת כי בראש ובראשונה, ההתפתחות הרגשית של בנות שונה מזו של בנים במרכזיות שישנה ליצירת הקשר עם אחרים עבור התפתחות תקינה וגיבוש זהות. מערכות יחסים מובנות כאבני הבניין של הגדרתה העצמית של הילדה/נערה/אישה.
לפיה, המחקר אודות ההתפתחות, שהכליל מאפיינים "גבריים" על נערות, תקע טריז בנפש של הנערות מכיוון שהוא אילץ אותן להתנתק ממאפיינים בסיסיים המשרתים אותן בהתפתחותן ובגיבוש זהותן האישית. לדבריה, "'חידת הנשיות' לא היתה אלא 'חידת הנשיות במערכת הפטריאכלית', שכפתה על הבנות לבחור בין קול משלהן לבין מערכות יחסים. התנגדותן של נערות לבחירה זו שאותה זיהו כבלתי קוהרנטית מבחינה פסיכולוגית — בין שבאופן מודע ובין שבאופן שבו הדבר הותיר חותמו כבלתי קוהרנטי בגופן או ברגשותיהן — גרם לתיאורן כמי שסובלות מבעיות פרידה" (גיליגן, עמ' 34). היא מקשרת זאת לכך שנמצא כי בעוד שחוסנם של נערים נמצא בסיכון מוגבר בסיומה של הילדות המוקדמת (מה שפרויד כינה התקופה האדיפאלית), בנות נמצאות בסיכון דומה בגיל ההתבגרות. ואכן, בגיל ההתבגרות המעודד אותן לגבש את זהותן העצמאית, להפריד את עצמן מאחרים, הן חוו קושי. הן התקשו להפריד בין עצמן לבין מערכות היחסים שלהן, בין נפשן לבין גופן, בין מחשבותיהן לבין רגשותיהן. היתה להן בעיה ליצור הפרדה שכזו, מכיוון שזו כרוכה בהקרבת קולן ומערכות היחסים שלהן, ותגרום להן בסופו של דבר לנתק את הקשר עם מה שידעו.
צילומיה של איריס חסיד סגל את ביתה וחברותיה, נעשים מנקודה שבה המסקנות הפמיניסטיות הופנמו ואומצו זה מכבר, והמודעות להשפעותיה של התרבות העכשווית ניכרת. האם שומרת, מתעניינת וזוכרת מעצמה את הגישוש שבהתבגרות. היא סומכת על הנערות וחוששת להן, מזדהה ומנסה באמצעותן להבין דבר מה לגבי עצמה, לגבי מיניותה וזהותה שלה על רקע התקופה שבה היא בעצמה התבגרה. האם הינה אישה, שהייתה גם היא ילדה ונערה. התקופה שבה היתה נערה היתה תקופה מוקדמת יותר בהשתרשותם של הערכים הפמיניסטים לתוך התרבות. באמצעות הצילומים המביימים סיטואציות מוכרות מתוך עולמן של הנערות, מובלטים הרגעים הייחודיים שמרכיבים את תהליך גיבוש הזהות שלהן. להבדיל מהתבוננות בתהליך של נערה אחת, חסיד סגל בוחרת להתבונן בתהליך כפי שהן עוברות אותו יחד. הנערות המצולמות נוכחות יחד כקבוצה, גם כאשר הן מצולמות כיחידות. על ידי ההתעקשות של האם לתת שם לאספקטים משמעותיים בהתבגרות ביתה וחברותיה באמצעות צילומיה, היא מצרפת את עצמה ואותן לקבוצה הנשית, המאוחדת במטרה לתת שם למה שראוי לתת עליו את הדעת ואולי טרם נוסח כראוי. בכך היא מנגישה לנערות את ההתעקשות הפמיניסטית על קולן שלהן ועל כלל החוויה המרכיבה את עולמן, גם אם במסגרתה ישנם חלקים כואבים ולא פשוטים.
השותפות הנשית מהווה אלטרנטיבה ראויה לבדידות שבהתבגרות ובהיכרות ההדרגתית עם חוקיו של העולם שמסביב, עם עצמי בתוכו ועם יכולתי לחולל בו שינוי ולהפיק מהנוכחות בו משמעות. עם זאת, לצד ההרגעה ושיכוך הבדידות, הצילומים של חסיד סגל מציגים גם את הקונפליקט והקושי המצויים בשותפות זו עבור הצעירות הלוקחות בה חלק. לפי גיליגן, היחידה מוצאת עצמה זקוקה לקשר עם האחר באופן שהינו טבעי ונחוץ לה. בו בזמן, היא מתנכרת אליו מכיוון שהיא רואה בו איום על זהות אישית, כפי שהמערכת הפטריאכלית מביאה אותה להאמין. השותפות הקיימת בצילומים היא שותפות הקיימת גם בין החברות הנערות, בנות אותו הגיל, וגם בין הנשים בכלל, בין הצעירות לאם המצלמת, וכך גם בין הנשים והנערות המתבוננות בצילומים. זוהי ברית המכירה בהתמודדות של כל אחת עם מציאת קולה בחברה המאלצת אותה להפריד בין גופה לבין נפשה, בין רגשותיה לבין מחשבותיה ובין מי שהיא לבין מערכות יחסיה.
הילדות־נשים אינן מתבוננות זו על זו ואינן מתבוננות אל עבר האם המתבוננת. הן מביטות אל עבר מה שאינו מוגדר בדימוי. בעבר אולי היינו נוטות לטעון כי מדובר באובייקט הגברי הנמצא מנגד. אך הצעירות הללו אינן עסוקות בו כעת. השיח הוא פנימי, תוך נשי, המנסה לאתר מיהי אני בתוך הקבוצה של השוות לי, כיצד אני מבינה מי אני באמצעותן ואל מולן. בהרחבה, מיהי אני בתוך האקלים התרבותי שבו אני מצויה, על המילכוד שאני מצויה בו מתוקף המגדר שלי. מילכוד זה מרוכך על ידי השותפות שיצרתי עם חברותיי, ומועצם על ידיה בו בזמן.
איריס סגל חסיד – תצלום מהתערוכה
גיליגן הדגישה בכתביה את התפתחות הזהות והקול העצמאיים אצל האישה המתפתחת בתוך קשר. כאשר מדובר בקשר, אין הדבר בהכרח מעיד על הרמוניה, אינטימיות וקירבה מנחמים. הקשר עלול לכלול גם שנאה, קושי, כעס, פחדים, ניכור ובדידות. אף על פי כן, על מלוא הרגשות המתעוררים, הצמיחה והגיבוש של הזהות ייעשה מתוך ההקשר של אני־אחר. הברית שבין הנערות, על אף המבטים המנוכרים, היא ברית שמצויה כנתון. ככזה הוא מתסכל לעתים, מנכר, וכזה המואסים בו. עם זאת, ההתמדה בו היא הכרחית, היא זו שמובילה להישרדות משותפת ולהבנה של מי אני ביחס לאחרת ובהתאם ביחס לעצמי. הברית הזו היא זו שתאפשר לי לצלם את עצמי ואת חברותיי אינספור פעמים, באינספור סימולאקרות ולהעלות את התמונות לפייסבוק, לחזור ולהתבונן בהן שוב ושוב, להעלות שיכפולים שלהם שוב ושוב ולהכיר את עצמי דרכם טוב יותר; היא זו המאפשרת לי לשרוד אינסוף של גירויים ודימויים של מהי נשיות, מיניות, אינטליגנציה, הומור, יופי לפי הייצוגים המתחלפים והמרוקנים שהתרבות העכשווית מציגה בפניי; והיא זו שמאפשרת לי להתבונן במיניות שלי, החדשה והזרה לי, במרחב מוגן יחסית, גם אם הוא אינו חסין לציפיות והשפעות גבריות.
הנערות המצולמות נהנות מפירות הישגיו של הפמיניזם עד כה. עם זאת, הן מתקיימות בתוך תרבות עכשווית שטרם התנערה לחלוטין מחוקיה של המערכת הפטריאכלית. הן אינן חוגגות את טבען שאינו מפריד בין גופן לנפשן ואת זכותן לגדול ולהכיר את קולן הייחודי באמצעות ולא למרות החשיבות של מערכות היחסים בחייהן. הן אינן מתבוננות זו בזו לא מכיוון שהשותפות והקשר אינם משמעותיים עבורן, אלא מכיוון שהן נאלצות עדיין להפריד בין העולם התרבותי שהן משתייכות אליו וציפיותיו מהן לבין מה שהן מרגישות כאינטואיטיבי ונאמן עבורן. הבדידות הנוכחת בצילומים מזכירה כי הן עודן מתמודדות עם המילכוד בין הכוח שהן שואבות מן השותפות הנשית לבין הכורח לאמץ את ההפרדה בין הגוף לבין הנפש, את השאיפה לאינדיבידואליות ואת התפיסה שלהן את עצמן כישויות מיסטיות ומסתוריות6.
חסיד סגל מציעה התבוננות על המשימה העומדת בפני הנערה בימינו, משימה של התמקמות וגיבוש זהות על רקע ההשפעות התרבותיות שהיא ניזונה מהן. משימה זו נעשית בצילומיה מתוך ובאמצעות השייכות לקבוצה. השייכות מהווה אלטרנטיבה ונקודת היאחזות שלפני עלייתו של הפמיניזם היתה נדחקת אל מחוץ לגבולות השיח7; בעבר הפטריאכלי היינו מכנות דינמיקה פנים־נשית זו כדינמיקה המאיימת, המפונטזת והבלתי מובנת של האישה המתקיימת בקרב נשים נוספות8. כעת לשותפות הנשית ישנה לגיטימציה ומרֻוַח עבורה מקום גם במסגרת השיח השלט. יתרה מכך, היא תורמת לקידומה של האתיקה הפמיניסטית בכוח שניתן לשאוב ממנה. עם כל זאת, הילדה/נערה/אישה המצויה בשותפות זו, עודה מצויה בפער הצורם בין האידיליה שהתיאוריה שואפת אליה לבין הפרקטיקה המשתרכת מאחור. היא זקוקה לקבוצה הנשית המציעה לה שיכוך, הרגעה והעצמה, אך מוסיפה להיות מאותגרת על ידי עצם הצורך בה.
שירלי קובלנץ היא בוגרת תואר שני בפסיכולוגיה קלינית ואשת טיפול ב"בית אמיתי", קהילה טיפולית פמיניסטית לנפגעות אלימות מינית.
הערות:
1 > הטקסט מהווה תקציר של המאמר המלא, כפי שהוא יפורסם בקטלוג.
2 > הבנה זו של הפמיניזם נגזרת מכתביהן של קרול גיליגן, ג'ודית באטלר ולוס איריגארי, כפי שאלו מפורטים בבביליוגרפיה.
3 > בהתבסס על הפרק אודות מרגרט מאהלר בספר מיטשל, ס. א., ובלאק, מ. ג., פרויד ומעבר לו: תולדות החשיבה הפסיכואנליטית המודרנית. תולעת ספרים: תל אביב (2006)
4 > גיליגן, ק., מהיכן אנו באים/ות ולאן אנו הולכים/ות? הרהורים על חייהן של נשים. בכתב העת המשפט, חוב' ט"ז, 2011. תרגמה מאנגלית: דנה ג' פלג.
5 > גיליגן מתייחסת בין היתר לשאלתו הפתוחה של פרויד "מה האישה רוצה?". זו מופיעה ב: פרויד, ז., מיניות ואהבה, סדרת "פסיכואנאליזה" בעריכת פרופ' עמנואל ברמן. עורכים: רות גולן, מונה זופניק, שלמה ליבר, אבי ריבניצקי, הוצאת עם עובד, תל אביב: 2002.
6 > טענה זו מובהרת במאמר השלם ומבוססת על התפיסה של הנשיות כמיסטית ולא נהירה החל ממורשת הטרגדיה היוונית וכלה בהוגים עכשוויים יותר, דוגמת ז'אק לאקאן.
7 > טענה זו מבוססת על ספרה של באטלר המפורט בביליוגרפיה.
8 > הכוונה היא שוב לשאלתו המפורסמת של פרויד הנשארת פתוחה – " מה האישה רוצה?", כפי שפורט בהערת שוליים מספר 5. כמו כן, טענה זו מתבססת על יחסו של הגל לנשים כפי שכתב בחלק העוסק בסוגיית הנשים והמשפחה : Spirit: (BB).VI.A The True Spirit: The ethical order, בתוך:Hegel, G.W.F. The Phenomenology of Spirit, trans. A.V. Miller, (Oxford University Press, Oxford, 1977), #474, p.287.
ביבליוגרפיה
> Hegel, G.W.F., (1977) The Phenomenology of Spirit, trans. A.V. Miller, (Oxford University Press, Oxford, 1977), #474, p.287.
> Irigary, L., (1993), "Love of same, love of other" in An Ethics of Sexual Difference, trans. Carolyn Burke and Gillian Gill (Ithaca: Cornell,1993)
> באטלר, ג., (2004), טענת אנטיגונה, יחסי שארות בין חיים למוות, בתרגום דפנה רז, רסלינג, תל אביב
> גיליגן, ק., (2011), מהיכן אנו באים/ות ולאן אנו הולכים/ות? הרהורים על חייהן של נשים. בכתב העת המשפט, חוב' ט"ז, 2011. תרגמה מאנגלית: דנה ג' פלג.
> מיטשל, ס. א., ובלאק, מ. ג., (2006) פרויד ומעבר לו: תולדות החשיבה הפסיכואנליטית המודרנית. תולעת ספרים: תל אביב
> פרויד, ז., (2002), מיניות ואהבה, סדרת "פסיכואנאליזה" בעריכת פרופ' עמנואל ברמן. עורכים: רות גולן, מונה זופניק, שלמה ליבר, אבי ריבניצקי, הוצאת עם עובד, תל אביב: 2002
> רנסייר, ז., (2008), חלוקת החושי, בתרגום שי רוז'נסקי, רסלינג, תל אביב: 2008
איריס סגל חסיד – תערוכה בגלריה בנימין, ת"א
אוצרת: גילי זיידמן
ספטמבר 2012
התקשיתי להסכים עם ההתייחסות המאדירה של עולם הדימויים שמציף את תהליך ההתבגרות בתקופה הנוכחית באמצעות הטלוויזיה, הרשתות החברתיות והאפליקציות הסלולריות השונות. ישנה אידאליזציה שכאילו מדובר במאגר פלורליסטי ומגוון שהשתחרר כבר מההגדרות המצמצמות של המערכת הפטריארכלית שתוחמת את האפשרות של מהי אישה לאזורים מאוד מסוימים. די בהתבוננות חטופה במאפיינים של הדימויים הללו בכדי להתפכח ממבט אופטימי זה. האמנם כל אלה באמת מאפשרים לבנות/נערות/נשים לעצב את זהותן הנשית בחירות ומתוך מבחר אפשרויות גדול? האמנם העלאת תמונות לפייסבוק יכולה להיות מובנת כאקט אוטונומי ויזום שלא פועלים עליו הכוחות החברתיים? בהתבוננות בצילומיה של איריס סגל חסיד האפקט החזק ביותר הוא הניסיון לתעד את ההתבגרות ברגעי החסד המעטים שלה אשר חומקים מהמבט המחפצן של החברה את הנשים. הבנות/נערות/נשים לעתיד נתפסות לכאורה ברגעים אינטימיים בהן הן שקועות בעצמן ואינן עסוקות במבט החיצוני המתבונן בהן. אך ברור הוא כי מדובר בצילומים מבוימים שאולי מנסים לייצר דימוי חזותי מלאכותי לאפשרות של נשים להשתחרר מכוחו המצמית של המבט, אפשרות שאיננה נגישה וזמינה לנשים בכלל ולנערות בגיל ההתבגרות בפרט ושאם היא קיימת אזיי היא מקבלת ביטוי קלוש במאגר הדימויים הנגיש והעצום שבתוכו הן מתבגרות. העובדה שחסיד מצלמת את בתה כשזו האחרונה לא מחזירה מבט אליה מחזקת את תחושת הניכור בין אימהות ובנות ואת המורכבות בקשר הזה בייחוד בהגיען לבגרות. העדר שיח אפשרי בין אמהות ובנות ובין נשים בכלל כפי שטוענת איריגריי מקבל ביטוי פה בניסיון להישאר נוכחת (האם המתעדת) גם בהעדר אפשרות של שיח ותקשורת ישירה.את הקיבוץ של הבנות יחדיו באופן שמחדד את חוסר התקשורת ביניהן הייתי מציעה להבין כחלק מאותו ניסיון מלאכותי לשמר איזושהי סולידריות נשית שהחברה הפטריארכלית (שעודנו חיים בה) מתאמצת לפוגג. המעבר מהיות ילדה לאישה מחייב על פי איריגרי, למחוק את האם ולהתייצב במקומה מה שמכתיב את חוסר האפשרות לקיום הדדי הרמוני בין אישה לאישה. הצילומים שלפנינו מייצרים את האפשרות האוטופית הזו באקט ייזום שאינו חף ממשקעי המציאות שלמעשה מזכירים לנו עד כמה אותה מציאות מורכבת וסבוכה.
טל מנחם
| |