סטוני-אייג'

סטוני 1.0 הוא רובוט הפועל בתוך חלל הגלריה במיצג החדשני של איתמר שמשוני. הרובוט פועל סביב מצבה זוגית בגודל אמיתי. בשעות היום הוא מנקה, מפטרל, מניח ורד אדום, אבן כהה ומשמיע מוזיקה. עם רדת הליל הרובוט ישדר שירה ויקרין חיפושי גוגל על אלו שחיים בינינו, אך גם על המתים המתהלכים דומם.

השם "סטוני 1.0" מתכתב עם וֵבּ 2.0‏ (באנגלית: Web 2.0) שהוא מונח המתייחס לדור השני של שירותים אינטראקטיבים של תוכן באינטרנט, לא עוד אתרים נייחים (שבו הגולשים נדרשים לפאסיביות, כחלק מהדור הראשון של האינטרנט), אלא יצירה ושיתוף של תכנים (המועלים בידי הגולשים) אל תוך שלל רשתות חברתיות. בהקבלה אפשר לומר כי "סטוני 1.0" מציב בפנינו מראה ביחסים (באופן פאסיבי) שבין הטכנולוגיה והמוות, מבלי ליצור דיוכטומיה ביניהם. בו בזמן הוא גם מכונן (באופן אקטיבי) את היחסים באופן שבו אנו יכולים להשתתף בזמן אמת בטקסי האבלות.

גשר-רובוט על פני מוות סוער
המיצג החדש של איתמר שמשוני נזהר שלא להיות קומי כלוליין שמבצע תרגילים גופניים קשים ומפתיעים בקרקס, אך העלילה הדרמטית עושה שימוש בטכניקה קומית של חשיפת טקסיות האבל כמחזור חיים מתחדש ומנוכר.
סטוני 1.0 אינו מסכים להתמיין כיהודי או נוצרי. הוא גם מניח אבן, וגם פרח. "ביהדות דיני האבלות ומנהגיה היו שייכים לאותן הלכות שיסודן בתורה שבעל פה. במניין תרי"ג מצוות, אין אנו מוצאים את דיני האבלות כציווים של התורה. אין מצוות "עשה" לשבת שבעת ימי אבל, להתאבל שלושים יום, לומר קדיש, לשמור יום זיכרון, להדליק נר נשמה וכיוצא בזה" (1) – ולכן העמידה של שמשוני בתוך המנהגים הללו, מחייבת בחירה מודעת בכינון מחדש של ביקור בגלריה, כביקור בתוך בית הקברות.

כחלק מהבחינה של הרומנטיקה, המבט המטא-אמנותי והקשר הבלתי ניתן לפתירה בין אהבה (ארוס) ומוות (תנאטוס), נשאל: מי אנחנו במעגל הדמויות העומד מולנו, אלו הקבורים מטה ומופיעים כמצבה, או סטוני 1.0 שסובב ומטפח את הקבר? האם המיצג רוצה להאדיר את הנצח של האמנות, כחלק מחזרה על טקסים שפחלצו את המתים עמוק בתוך פירמידות? או שמא המיצג דווקא לועג ליומרת האמנות לגעת בנצח ומראה לנו את השחיקה והמכניות, שכן עם הזמן סטוני 1.0 חייב לשגות, להתכלות, בדרך דומה שבה האדם מזדקן? האם ביקור בבית הקברות דומה לביקור בתוך המוזיאון, או ההיפך דווקא. השאלות הללו נשארות פתוחות משום ששמשוני הוא לוליין ומטרתו לחצות את החבל מצד לצד, אך לא להכריע בין החלל מצדו האחד של החבל, לבין החלל מצדו השני של החבל. אנחנו עוברים איתו לצד האחר. אנו מוצאים את עצמנו במצב אמביוולנטי שבו האמנות גם מתכלה וגפנצחית; מצב שבו אנחנו גם קבורים מטה וגם מטפלים במתים המציצים אלינוו (בהֶטְרוֹטוֹפְּיָה של המצבה).

יציאה וחזרה למטפורה
האנתרופולוג הבריטי ויקטור טרנר תיאר את "טקסי המעבר" כתהליך הבנוי משלושה שלבים: התנתקות משטף הפעילויות היומיומיות, דרך מצב סף או לימינאלי (לימינליות) אל עולם טקסי המרוחק מן המושגים היומיומיים של חלל וזמן וכניסה מחדש אל עולם היומיום (2). בכניסה אל תוך המיצג של שמשוני אנו עוברים את שלושת השלבים הללו, כמציצים מבחוץ וכמשתתפים פעילים ביצירת המטפורה. בוא נבחן לרגע את מצב הסף, הלימינאלי שאל תוכו אנו נזרקים. אפשר לצייר קווים ראשוניים למצב זה, כערעור ההפרדה בכמה רמות של דיון:

•    ההבדל בין בית הקברות לבין הגלריה – חלל הקבר, חלל הגלריה, מהווים סוגים שונים של איפיון חלל (הן במובן של מקום והן במובן של קו בין חיים למוות). במיצג מתערערת הפרדה הקשיחה, הגמורה, המוחלטת בין בית קברות לבין הגלריה, המוזיאון והאמנות. המצבות הן יצירות אמנות ואלו שבאים להתפלל מעליהן הם אמנים המשתכללים לתוך הַבִּיטוּס של טקס האבלות. המתאבלים, יוצרים מחדש ומאשרים בכל טקס את אמנות ההתאבלות. אין הבדל בין כניסה לבית קברות, לבין כניסה לגלריה. הגלריה האוצרת את הזיכרון הקולקטיבי של תרבות, היא גם זאת שקוברת את אותו ידע/כוח. דווקא בפרימה של הגבול בין המוות (שאין בו מן הפסטיביות) לבין האמנות (שנחגגת), קשה שלא להזכר באותם מתים קדמונים שהיו קוברים את כל האמנות, לצד המתים האריסטוקרטים. ההנצחה הייתה אמצעי. האמנות, והתרבות כוונו לשמש בתחייה מחדש של המת.

•    ההבדל בין פעולת האבל לבין הצפייה באמנות – מבט מטא-תרבותי שאינו מוכן להבדלות בין אמנות (נצח) לבין החיים (רדי מייד, מתכלה). במובן שכזה המוזיאון קובר את הצופים בו, אך גם דורש מהם לטפל ביצירות (מצבות), בזמן שהם מתכלים. באופן המנוכר, המבקרים באמנות בכדי להציץ בה ולא להשתתף בה, כסוג של פרשנים רחוקים, הם אלו שהופכים את הפעולה לרחוקה וחסרת אנושיות.
בית הקברות הוא יצירת אמנות שבה אנו מניחים את המת (המביט בנו דרך קצה של מצבה אמנותית), רק כדי להרחיק ולקרב אותנו אל המוות. החיים הסובבים את בית הקברות הם אמנות המוות (מתאמנים בצפייה בסוף הבלתי נמנע). אם אין מבט מודע במוות שלנו, כסוג של התכלות של סטוני 1.0, אין לנו אלא לשלוח רובוטים בעתיד. הרובוט יחליף אותנו וייצר מערכת הרמטית של קינה, ללא רפלקסיביות.

•    ההבדל בין הדור הפאסיבי לדור האקטיבי – סטוני 1.0 הוא רובוט שמצביע על מצב תודעתי, אקטיבי וחדש. מצב שבו אנו חולקים את חיינו טכנולוגית עם אחרים ומשפיעים בצורה שלא נחוותה בעבר על המציאות. האבל, האמנות, שתוארו בהרחבה עד עכשיו כנוגעים זה בקצהו של השני, הופכים ברמה של משמעות מיתית לטכנולוגיה חדשה. אנו מנוכרים לעולם כאותו רובוט, או צופה באינטרנט, שמקבל תוכן, וקבור תחתיו. אך אנחנו גם מקבלים חיים בתוך הטכנולוגיה הממיתה. שהרי סטוני 1.0 עובר תהליך של הזדקנות אל מול עינינו, כצופים במיצג בגלריה. הרובוט אמנם יודע לבצע פעולות שונות בין יום לבין לילה, אך הוא לא יודע שברצף פעולותיו, מכוונות להישחק עם הזמן. דווקא הוא הטכנולוגי, הברור, המדוייק, המנוכר, מתגלה ואנו נשארים עם סיום המיצג של שמשוני עם הקבר. זוהי פעולה קומית שחושפת בדרמטיות פרפורמטיבית את הפרמיס ש"כל הדברים הינם ברי חלוף".

המיצג של סטוני 1.0 מכניס אותנו לתהליך של מטפוריזיציה – קרי לרגע שבו אנו נדרשים לקחת מושגים, תהליכים, טקסים משני עולמות שונים ולהתיך אותם מחדש בתוך תודעתינו. המשגה מחדש של האובייקט הנראה לעין (מצבה, רובוט, גלריה), בתוך תהליכי עומק (מוות, טכנולוגיה, תרבות) היא הצבעה על דור אמנותי חדש. שמשוני רואה בטכנולוגיה כסוג של סוד. מי שלח את הרובוט לטפח את המת? מדוע גם הרובוט מזדקן? מי קבע את המרחק בין בית הקברות בעיר המודרנית לבין הגלריה? מדוע אנחנו קוברים אמנות ואת מתינו, מה מת בתוכינו כשאנו נכנסים לגלריה ולבית הקברות? והכי חשוב, מה מייצר את הויטאליות מחדש, כשאנו יוצאים ממצב הסף, הלימינאלי של המיצג?

הסוד של היצירה מחזיר אותנו לסטוני 1.0. סטוני 1.0 מצביע גם על סטון אייג' (תקופת האבן), אך גם לתקופה המשוכללת טכנולוגית ששינויה ניכרים מדי יום. הטכנולוגיה הדיאלוגית של 1.0 מזדקנת, אך דווקא אנו נמצאים בתקופה חדשה של ווב 2.0 ובעידן זה, אי אפשר לעזוב את האבן, את המת, את הזיכרון, ההתאבלות מייצרת מחדש את המשאב הנדיר של האינטימיות. אנו מתאבלים גם על הרובוטי (המכאני) שמתכלה והגאולה נמצאת בדור הבא ההופך אקטיבי. הרמז לפרימת החידתיות האניגמטית טמון באי וויתור על הקדום (סטוני 1.0 כמצביע על סטונ-אייג'), הפרימורדיאלי, הצעקה הראשונית, בו בזמן כשאנו נכנסים לעולם הבלתי ניתן לתפיסה של שיתוף וירטואלי (ווב 2.0). איננו מוותרים על עולם של שיתוף, כשאנו עומדים בתוך עולם טכנולוגי חדש. אך העולם הטכנולוגי אינו נפרד מהאסטתי (הגלריה), ומבית הקברות (הרוחני), המצבה מעניקה אנושיות לסטוני 1.0 והוא מתכלה מולה. סטוני 1.0 מטפל במצבה, כלומר הוא מודע למוות ומעניק לו טיפול. אנו יכולים לבחור לעמוד מנגד, ולהישאר פאסיביים כאותם מתים בקבר, או רובוט מכאני. או שאנחנו יכולים לקחת את סטוני 1.0 ואת המצבה לשלב חדש בחיינו. שלב שבו המוות, האסטתי והרוחני יהיו נוכחים בטכנולוגי ונוכל לשתף אחד את השני בתוך החוויה הקשה הזאת, המביטה בסוף, ודורשת התחלה.

הערות:
1: הרב ישראל מאיר לאו – הנחת יסוד: מאה הוגים ביהדות. הוצאת ידיעות אחרונות, 2008, עמוד 150
2: ויקטור טרנר – התהליך הטקסי: מבנה ואנטי מבנה. רסלינג, 2009. תרגום: נעם רחמילביץ