את עבודותיה של גילית פישר ראיתי רק בהבהובים עד לשלוש תערוכות: תערוכת היחיד המרשימה בסדנאות האמנים "לפני 1 מה את סופרת?" (אוצרות: ורד זפרן גני), התערוכה הקבוצתית "שפת סבכים" ב"מרחב לאמנות", שם הציגה יחד עם רוני אלוני ותמר מסג (אוצרות: דלית מרחב), והתערוכה הקבוצתית העכשוית שהיא מציגה יחד עם הילה עמרם ונעמה הרפז "אבן בלב" במוזיאון רמת גן (אוצר: מאיר אהרונסון).
שלוש התערוכות הללו הציגו בפני גוף עבודות מרתק הנוגע מחד בעמלנות אובססיבית והצרנה מחושבת מאוד, מלאכותית להפליא, ומצד שני ברגש גדוש ועולה על גדותיו. יצירותיה של פישר חוברות מצידן האחד למודוס האסתטי שמייצרות למשל עבודותיהן של מיכל בקי ומיכל שמיר, לזרמים של פמיניזם אמנותי הנסמך על התמהיל של חקירת הגוף הנשי, רישום מעודן, קפדני, ונזילה "נשית" בלתי צפויה. "נדמה כי נזילותו המופלאה של הציור היא התכונה הבולטת העולה מתוך מבט מהיר על עבודותיה של גילית פישר" כתבה ורד זפרן גני בטקסט שליווה את תערוכת היחיד של פישר. מן העבר השני מדיפות עבודותיה של פישר קור עז, בלתי מצוי.
גילית פישר – שמיים וארץ, 2011
ברשימה קצרה זו ברצוני להציע קו פרשני אחד בלבד ולקרוא חלק מיצירותיה של פישר מבעד למושגים תיאורטיים מבית מדרשו של הפסיכואנליטיקאי הצרפתי ז'אק לאקאן – "אובייקט איי קטנה" ו"אגלמה". על פי לאקאן, "אובייקט איי קטנה" מסמל את העודפות, עודפות המצויה תמיד בתהליכי ההמרה באשר הם, בתשוקה, בעצם ההוייה העודפת עלינו תמיד. "בסמינר של 1960-1961 לאקאן מחבר את אובייקט איי קטנה עם המונח אגלמה, הלקוח מן המשתה של אפלטון. כשם שהאגלמה היא אובייקט יקר ערך החבוי בתוך קופסה חסרת ערך באופן יחסי, כך אובייקט איי קטנה הוא אובייקט האיווי שאנו מבקשים אצל האחר", כותב דילן אוונס. אנו מבקשים נואשות דבר מה אצל האחר. האחר הוא "הקופסה חסרת הערך" אותו אנו מבקשים "לפתוח" בכדי שיעניק לנו את אותה "אבן החכמים", שאנו משוכנעים כי הוא מחזיק בידיו.
התהליך הפסיכואנליטי מכוונן כולו אל ההכרה כי האחר אינו מחזיק כלל באגלמה יקרת הערך. זוהי פנטסיה פסיכולוגית מורכבת שאנו למעשה חיים לאורה. "האגלמה הוא אותו אובייקט שהסובייקט מאמין כי אליו חותר האיווי שלו", כותב לאקאן בספרו "על שמות האב", וכן כי "האובייקט איי הוא מה שמופל מן הסובייקט במועקה". כלומר המועקה שאנו חווים היא חשיפת השקר שעד כה נסמכנו עליו בכל כוחנו.
גילית פישר – ההר הרע, 2010
היחידה הבסיסית ברבים מציוריה של פישר היא אכן "האבן היקרה", (שימו לב לשם התערוכה הנוכחית- "אבן בלב") או, יותר נכון לטעמי – האגלמה. זאת משום שבכל הציורים בהם מופיע דימוי האבן הוא עובר פרובלמטיזציה המעמידה אותו בדיוק בפוזיציה הסבוכה של ה"אגלמה" ולא של "האבן". זוהי אגלמה הנפרשת מולנו, זוהרת בשלל צבעים, נדמית לאיבר מין נשי, לפרח, לעין, ליהלום. ראו את העבודות "מיפוי מחדש" או "אפריקה-ישראל". היא ממלאת את כל חלל התמונה או שהיא מצויה בקומפוזיציה אל מול ריק; טיפת דם נוטפת ממנה, היא בקועה, מתבקעת, מנסה לפרוץ בכוח, מתנחשלת, ושוב נסגרת, נאלמת, נעלמת. היא שחורה ונשטפת במים רבים (העבודה "מפה-מפל", 2011) או מצויה בחלל מלא הוד ויקר, מוזהב (בעבודה "שמים וארץ", 2011). ויותר מכל היא שטופה אדום (העבודות "מה שביד ביד", "טטריס", "התפרקות", "תלויה על בלימה", 2011).
בהקשר זה מעניינים דבריה של לוס אירגריי, המעניקה פן מגדרי מובהק לפסיכואנליזה הלאקאניאנית, פן שכה נוכח בעבודותיה של פישר: "אני אוהבת אותך: גוף מתחלק. ללא חתך. מבלי שאת, מבלי שאני – ניחתך. אין הכרח בשפיכת דם שיישפך, בינינו. אין צורך בפצע כדי שניזכר כי הדם קיים. הוא זורם בנו, מאיתנו. הדם מוכר לנו. הדם: קרוב. את כולך אדומה. וכל כך לבנה. הנך זו וגם זו. אינך הופכת לאדומה כשאת מאבדת את תומתך. את לבנה משום שלא התרחקת מהדם. מאתנו, לבנות הנותרות אדומות, נולדים כל הצבעים: ורודות, ברונטיות, בלונדיניות, ירוקות, כחולות".
גילית פישר – Trashy Channel, 2011
בתערוכה הקבוצתית רבת המשתתפים "דירה לדוגמא", שנפתחה ב-30.9.12 ומוצגת למשך שבוע ברחוב הרצל 79 בדירתו של מאיר סידי (שאוצר את התערוכה ביחד עם טל בר און), מציגה פישר עבודת קרש חיתוך שצויר בצדו האחד; ציור של בית זעיר מידות שסביבו יער עצים, תוך כדי פעולת הציור הצבע זורם, ממלא ונקרש בחריצי הקרש עצמו שנוצרו ע"י אינספור חתכים בפעולות הבישול. על צדו השני של הקרש הוצמד צילום ששוכפל במכונת צילום שנלקח והודפס מתוך דף פייסבוק בשם A girl's guide to taking over the world.
עמוד הפייסבוק מכיל צילומי אנשים אוחזים שלטים המכילים כיתוב לגבי הסיבות הברורות שבשלן הם זקוקים לפמיניזם כאלטרנטיבה לתפיסה המשעבדת. האשמה בפמיניזם כטקטיקת לחימה תודעתית שוביניסטית קלאסית, כיום, עודנה מבלבלת רבות. עמוד הפייסבוק הנ"ל, מעלה את השיח דרך שלטים המועברים ברשת האינטרנט.
תערוכות רלבנטיות רצות:
Rock’s in My Heart, הילה עמרם, נעמה הרפז, גילית פישר. מוזיאון רמת גן לאמנות. עד ה9.9.12
דירה לדוגמא, אוצרים: טל בראון ומאיר סידי. 30.8.12-6.9.12 בדירה של מאיר סידי, רחוב הרצל 79 תל אביב.
הערות:
אוונס עמוד 35
עמוד 83. לאקאן, על שמות האב, הוצאת רסלינג
שם, עמוד 71
לוס אירגריי, מין זה שאינו אחד, עמוד 67
