על מה את חושבת?

בראשית חודש מאי ערכה יעל ברתנא במסגרת הביאנלה לאמנות בברלין את כנס ייסוד "התנועה להתחדשות יהודית בפולין". אוצר הביאנלה, האמן הפולני ארתור ז'מייבסקי, הגדיר את האירוע כ"כנס לא-ציוני שנערך ע"י יהודים". ספק אם האוצר היה אומר את הדברים בניגוד לדעתה של האמנית, ויחד עם זאת, שבועות ספורים לאחר מכן, בראיון לעכבר העיר לרגל פתיחת תערוכתה "ואירופה תוכה בתדהמה" בביתן הלנה רובינשטיין, ביקשה ברתנא לבדל את עבודתה מן התיוג האנטי או הפוסט-ציוני שמוצמד לעבודתה בשנים האחרונות, ולהגדיר אותה כביקורתית כלפי הציונות, אבל מבפנים, ואפילו כהחייאה שלה.

איני מציין את הדברים על מנת לאשר או להוקיע את מידת ציוניותה או אי-ציוניותה של יעל ברתנא, כמקובל במחוזותינו בזמן האחרון, אלא כדי להצביע על בלבול עקרוני וחמקמקות נוחה למשתמש שמאפיינת את עבודתה. לא תמיד קל להבחין בבלבול הזה. השליטה המופתית של ברתנא באמצעים הקולנועיים ובשפת התעמולה מייצרת חוויה סוחפת שמסווה זאת. אולם בסופו של דבר, כשמנסים לבחון את העמדה שמציגה האמנית בעבודתה, מתקבלת התחושה שכישוריה האסתטיים של ברתנא מפותחים יותר מתודעתה הפוליטית, ולא ברור אם היא עצמה יודעת מה בדיוק היא מעוניינת לומר.

יעל ברתנא – מתוך "התנקשות"

בתערוכה בביתן הלנה רובינשטיין מציגה ברתנא את טרילוגיית הסרטים "ואירופה תוכה בתדהמה" שהציגה בביתן הפולני בביאנלה לאמנות בונציה בקיץ שעבר. שני הסרטים הראשונים כבר הוצגו בעבר בישראל. בראשון ("חלום בלהות" מ-2007), מופיע העיתונאי ופעיל השמאל הפולני סלבומיר שיירקובסקי באצטדיון ריק וקורא ל-3.3 מיליון היהודים שחיו בפולין לפני השואה לשוב לארצו על מנת לחדש את תרבותה. בשני ("חומה ומגדל" מ-2009), קבוצת צעירים וצעירות בבגדי חלוצים כמו נענית לקריאה ומקימה במרכז וורשה יישוב בסגנון ישובי חומה ומגדל. הסרט השלישי שמוצג עתה בישראל לראשונה (״התנקשות״ מ-2011), מתאר את טקס האשכבה של שיירקובסקי לאחר שנרצח ע"י מתנקש, וכינונה של תנועת התחייה היהודית החדשה.

"התנקשות" נפתח בפריים יפיפה הנראה בתחילה כמסך הבמה באולם תיאטרון חשוך, וכעבור רגע מתגלה כווילון המכסה את חלון רכב הלוויות הנושא את ארונו של שיירקובסקי. הארון נישא לאולם כינוסים ניאו-קלאסי, ריק ומהודר, ואוהדים ומקורבים שונים מוזמנים לחלוף על פני המת החנוט בחליפתו ומשקפיו. חלקו השלישי והאחרון של הסרט בן 35 הדקות מצולם בכיכר המרכזית של העיר ומתאר את טקס הלוויה, המשובץ ברמזים לטקס הלוויתו של יצחק רבין וכולל נאומים של דנה יהלומי (על תקן החברה המתייפחת), הסופרת אלונה פרנקל כילידת פולין המבקשת להמשיך להתגורר בישראל אך לקבל בחזרה את אזרחותה ושייכותה לאומה הפולנית, ירון לונדון כידיד, קולגה ובר-פלוגתא סמכותי ועוד. במהלך הטקס נישא למקום פסל חוצות אדיר של דיוקנו של שיירקובסקי, ומילים מדף מוכתם בדם שנשא בכיסו בזמן ההתנקשות מוקראות להמונים הגודשים את הכיכר. בתום הטקס מזמינים זוג חברי תנועת הנוער להתחדשות יהודית בפולין את הנוכחים להמשיך את המהלך שהחל הנרצח להשבת היהודים לפולין. "בלעדיכם", אומרים השניים ליהודים המתים-חיים, "איננו יכולים אפילו לזכור". "הצטרפו אלינו", הם מסיימים, "ואירופה תוכה בתדהמה".

ניתן לפרש את הטרילוגיה בדרכים שונות וברורות ברובן. היא מאתגרת הן את האתוס הציוני וקשריו לאדמת ארץ ישראל, והן את החברה הפולנית בפרט והאירופאית בכלל, על תולדות יחסיה המורכבים עם היהודים היושבים בקרבה. היא משתמשת בשפה קולנועית תעמולתית ועתירת קלישאות המזוהה בעיקר עם המשטרים הטוטליטריים של מחציתה הראשונה של המאה ה-20, אך עושה זאת בשירות רעיונות שלפחות חלקם סותרים את האידיאולוגיות שבשמן נוצרה. היא מתארת מצב בו תחייתה של תנועה תלויה במותו של המנהיג, אך גם יוצרת עבורו פולחן אישיות המעלה אותו לדרגת אל. היא מבקרת את רעיון הלאומיות באשר היא, אך גם מכוננת אותה מחדש. היא אירונית ומשתמשת במרחב האמנותי כזירה שמאפשרת דיון ברעיונות אוטופיים, ובה בעת מבטלת את האירוניה כשהיא חורגת מגבולות האוטונומיה האמנותית ומקימה תנועה חברתית ופוליטית של ממש.

יעל ברתנא – מתוך "מארי קושמרי (חלום בלהות)"

יש עבודות שריבוי הפרשנויות האפשריות שלהן נובע מהיותן עשירות ומרובדות. בטרילוגיה של ברתנא, מרוב סמליות צולבת הטיעונים הולכים וקורסים אל תוך עצמם באופן שהופך את העבודה למקבץ הצעות אפשריות שאף אחת מהן אינה מתפתחת מעבר לעצם הצבתה. את הבלבול הזה אולי ניתן היה לקבל במסגרת של פעולת אמנות בתנאי מעבדה, כבקשה לפתוח שאלות לשם מתיחת גבולות המחשבה יותר מאשר לשם גיבוש פתרונות מבוססים, אולם כשהמעבדה מותקת למגרש הפוליטי, חוסר ההחלטיות מתקשה לתפקד כבחירה עקרונית ומצטייר כעמדה פוליטית שאינה מגובשת מספיק. כך, באופן פרדוקסאלי, ריבוי המשמעויות שומט את הבסיס הפוליטי של היצירה ומציג אותה כצורה ריקה. גם צורה ריקה היא אפשרות אמנותית לגיטימית, כמובן, אולם בניגוד לעבודות המבקשות לתפקד כצורה אסתטית ופוליטית מרוקנת (למשל המיצגים של קבוצת "תנועה ציבורית"), ברתנא אינה מתעניינת בטקס לשם הטקס – היא הרי הקימה תנועה חברתית והמדים, הסמלים, מצלמות הרחף, צבעי האדום-שחור-לבן השולטים בצילום, לא נועדו לבחון את עצם השימוש בשפה אמנותית לצורך הצגת רעיונות, אלא לקדם את הרעיונות עצמם. הצורה הריקה שמתקבלת בעבודה, אם כן, אינה מטרה בפני עצמה, אלא עדות לכישלונה והמחשת הפער בין השאיפה לבטא מסר חדש ובין חוסר היכולת לגבשו.

לכן, הבעיה העיקרית בעבודתה של ברתנא אינה נובעת מן השאלה האם מדובר באמנות ציונית, פוסט-ציונית, אנטי-ציונית או ניאו-ציונית, יהיה פשרם של מושגים אלו אשר יהיה, וגם לא אם היא מקדשת את האסתטיקה התעמולתית או מבקרת אותה, מערבת את האמנות והחיים או שומרת על הפרדה ביניהם. הבעיה בעבודה היא התחושה שמעבר להיקסמות מן הכוח החזותי, השליטה בו והרעיונות שביכולתו לקדם, האמנית בעצמה אינה יודעת מה היא מבקשת לומר. כך היא זורקת הצעות ורמזים לכל עבר באופן שמאפשר לכל צופה למצוא בעבודה את מבוקשו, אם רק יתעלם מגורמים אחרים שסותרים אותו. כפועל יוצא מכך, במסווה של ביקורת רדיקלית מתקבלת תערוכה חסרת חוט שדרה וחנפנית.

יעל ברתנא – ואירופה תוכה בתדהמה
אוצרת: אלן גינתון
ביתן הלנה רובינשטיין, מוזיאון ת"א

פורסם בנוסח דומה ב"טיים אאוט"