רקפת וינר עומר, I gona live forever, אוסף גלריה שי אריה, ת"א, 60/80 ס"מ, 2009
מתוך גיליון "עיר עולם"
כבר חודשים שאני לא מדייטת עם גברים –
במקום אני מודטת לבד.
על חדק טרקטור צהוב באבן גבירול, שתיים בלילה,
אני יושבת בתנוחת פרח הלוטוס ומחכה להארה.
הפועלים הערבים זוהרים בחשך בוסטים של זה"ב כמו כוכבים שומרים,
מציעים לי קפה שחור בכוס קלקר.
אני שותה את הבוץ שלהם,
שומעת את הדאחקות הזרות שלהם בחחח רפה,
מריחה ת'זיעה שלהם.
זיעה אסלית.
בפנים אני צורחת – תזיינו אותי כבר, יא פלאחים!
תראו לי מה זה טנטרת הכביש –
דברו אלי מלוכלך – ברחוב כמו ברחוב,
הייתי שאקטי רעה.
סללו ממני דרך מלך באדרת זפתמלטארגמן לאורך כל תלאביבה א"ייי,
יישרו אותי פלס איי, תקעו בצופרים איי, תראו לי כולכם ביחד מי פה בנה ומי נטע
שיהיה לנו בית ויהיה לנו עץ וכביש וגשר ושיר
בארצישראל, אייי!
גהצו תי חזק במכבש גופבטון ש'לכם,
תראו לי מאיפה משתין הפועל
ואחרכך חבקו תי עירומים על האספלט הרותח
ותקראו לי מיידלע, איינה קליינה, בשפת אבותיי.
בפנים אני צורחת
אבל בחוץ רק מחייכת בנימוס מבית פולני וטוב שלי,
עורי חלב בוהק וקר,
ואני מקישה בעקבי נעליי –
דרז נו פלייס לייק הום, דרז נו פלייס לייק הום
הום-שאנטי-הום.
