תל-אביב התלויה בזווית באוויר

שנים לא ראינו בציור הישראלי התייחסות כל כך רעננה והולמת לתסיסתה של תל-אביב של העשור האחרון. שתי סדרות העבודות החדשות של נורית דוד בתערוכתה בגלריה גבעון, חושפות ומאפיינות באמצעים ציוריים פן נוסף ומרתק של העיר העברית הראשונה. האם היא סוגרת מעגל, או שמא מרחיבה את המעגל שפתח נחום גוטמן לפני מאה שנה, של תיאור העיר כתפאורה לחיים בה.

במעשה בניית העיר תל-אביב של נורית דוד מדמה האמנית את העיר לבית חולים כמקום להבראה ולמרפא בסדרה 'דאגה לדואבים', ולזירת שמחת החתונה בסדרה 'אביב מאוחר'. בדימוי בית החולים, העיר היא מקום שבו התושבים עוברים מחזור חיים שלם, שלאורכו צרכיהם מסופקים והם אמורים להיוולד, להחלים ולשוב לחיים בריאים ושלמים בתוך מבני רחם. בקומה השנייה מתרחשת חגיגת הכלולות הסוערת – חגיגת החיים עצמם.

כמו גוטמן, אך באופן שונה, נתלית דוד בגורם האמנותי החיצוני הבורא את הדימויים ומניע את העלילה. ריחוק זה מאפשר התבוננות מפוכחת על המציאות, יצירת הדמיה שניתן לקרוא אותה בבהירות ובריחוק, וזאת על מנת לחזור ולהכיר את המציאות עצמה. אצל גוטמן היו אלה הערבים המקומיים על רקע אדריכלות אוריינטליסטית ואילו אצל דוד אלו הציורים האיטלקים והדמויות האילוסטרטיביות היפניות על רקע בניני הבאוהאוס המשוקמים. דוד מכניסה לציוריה שני גורמים זרים הפועלים בסביבה האדריכלית המקומית ויוצרים ניתוק וזרות בין התושבים כדמויות יפאניות למקום. מפתיע כי נתק זה או זרות זו כלל אינה פוגמת בזרימת הציורים, אלא היא מעודדת סוג אחר של התבוננות וחידודם של המצבים והתמונות המתוארים.

נורית דוד – ציור מתוך התערוכה

סיפורן של הסדרות מקבל חיזוק בסיפור המלווה את התערוכה ומסופר בקטלוג – סיפור התלות בגורם החיצוני שיביא את הגאולה, כך נדמה בתחילתו – אותו אביר על חמור לבן מסיפורי תהלוכות הפורים של תל אביב הישנה. בסיפור זה האביר הוא אותו אוצר איטלקי שמבטיח תערוכות ופרסום, ולבסוף נעלם כשהוא מותיר אחריו רק אכזבה ושבר. זהו גורם זר, כמו הזר החודר לבימה במחזה מוצלח, משנה ומביא ליצירה של מחזור עבודות שייתכן שבמקרה אחר לא היה בא לעולם. ועל כך יש להודות לו, למר פ.

סיפורה של תל-אביב על תושביה הזרים חופף את סיפור חייה של דוד, ששבה לפני מספר שנים לעיר כמו לאחר טיול ארוך ופתאום רואה אותה כפי שלא ראתה מעולם קודם לכן. קרביה של העיר נפתחים בפני דוד, כאילו היו על שולחן הניתוחים בבית החולים. אך המחלות אינן צצות על שולחן זה, להיפך עולה ופורץ מתוכו מחול החיים. בנייני הבאוהאוס זוכים לזרימה כשל סרטי קישוט אדומים ולבנים לחתונות. מרפסות האניה הרחבות של אדריכלות תל אביב המעוגלות מתוארות בתנופה מרשימה, כשהן מצטרפות למחול שנגלה בתוך הבניינים פנימה. גג המבנים מוסר והאירועים האינטימיים המרתקים המתרחשים בין הקירות נחשפים על גבי הבד. העיר הלבנה משתלבת היטב עם שמלת הכלולות הלבנה, זורמת כמו אריגים עדינים, צחים ובהירים בנעורי-עד. את הפיח והלכלוך לא רואים בציורים.

ובכל זאת, כדי להטעין את הדינאמיות של העיר ואת השתנותה המתמדת, מוסיפה דוד פיגומים על גבי פיגומים, שהם המשך ישיר אל האדריכלות גופה, להורות שאדריכלות תל אביב לעולם אינה קבועה והיא משתנה תמיד. מיזוג התרבויות שמתארת דוד הוא המחשה של העיר שמכנה את עצמה "עיר עולם": כלומר, עיר השייכת לעולם אבל בו בזמן היא גם העולם כולו עבור אלה המתגוררים בה. כמו בציור פנטאסטי של אשר (Escher), בוראת דוד עולמות שאינם בהכרח תיעוד של המציאות, אך הם נדמים כמציאות ברורה וממשית. יכולת זו היא נדירה ומרשימה, שכן מלאות המרכיבים הרבים, יוצרים תחושה של סיפור בלתי נגמר, כזה שאכן מתאר את החיים של יוצרים מסוימים שמעבירים את הדימויים הזורמים במוחם אל פני הבד ויוצרים עבור הצופה את המציאות החדשה שדרכה יוכל ללמוד ולהכיר טוב יותר את סביבתו.

נורית דוד – דאגה לדואבים ואביב מאוחר
גלריה גבעון, ת"א, יוני-יולי 2012