ירוק ככל שיהיה

לרגע קצר בראשית דרכו האמנותית היה הצילום של עדי נס זר בעולם. ברגע ההוא, שהסתיים בראשית העשור הקודם, השתמש נס בצילום המבויים לעילא כדי לעסוק בסוגיות נפיצות בציבוריות הישראלית כמו הומו-אירוטיות ומזרחיות, עיירות פיתוח והיחס לצבא. השילוב בין הפקות מוקפדות לתכנים פרובוקטיביים במידה ובין אחרות לפתיינות מרומזת הוביל את נס במהרה ובבטחה למרכז הסצנה, אולם הדבר קרה בד בבד עם ניטרול היכולת של עבודותיו לקיים דיון של ממש בהשתמעויותיהן, והפיכתו של הצלם לספק מקצועי של תכנים נוחים לעיכול. כך הוחלפו סדרות הנערים והחיילים משנות התשעים וראשית שנות האלפיים באלגוריות חברתיות פשטניות ואילוסטרטיביות שנוצרו ע"פ סיפורי התנ"ך, שאחריהן הגיעו תצלומי "הכפר" – סדרת העבודות שמוצגת כעת בגלריה זומר.

עדי נס - ללא כותרת (סוס), 2008

תצלומי "הכפר" מתארים סצינות שגרתיות יותר ופחות מחיי הכפר, והבימוי שלהם, נכתב בטקסט הנלווה לתערוכה, "אינו מתיר ספק למתבונן: מתחת לפני השטח, ירוק ככל שיהיה, קורים דברים". ומהם הדברים שקורים? נער ערבי או מזרחי המגיח מבין העצים כדמות מציורו הידוע של פיקאסו, עם סוסו הלבן חסר האוכף, מייצג את הפרא האציל והזר, מושא תשוקה ואיום בעת ובעונה אחת, מקהלת ותיקים עומדת בצל העצים ושרה, בחור עומד מחוץ לאוהל ובידו תרנגול הפוך, שלושה בחורים עומדים בעליית הגג, שניים מהם מחזיקים עטלפים בידיהם ופניהם מלאות הבעה. חיבתו של נס להקשרים היסטוריים מופיעה גם בסדרה הנוכחית, שכמה מהדימויים המוצגים בה מאזכרים תימות ידועות מתולדות האמנות הנוצרית-מערבית והתיאטרון הקלאסי. דימוי הבשורה, למשל, שמתאר את ביקור המלאכים בביתה של מרים והבשורה על לידתו הצפויה של ישו, הופך בתצלום של נס לבשורה מטעם קצין וקצינת נפגעים (היא אמפתית והוא חמור סבר), המגיעים לביתם של הורים שכולים.

כמו בסדרות עבודותיו הקודמות גם בתערוכה הנוכחית עוסק נס בסוגיות הקשורות לזהות ישראלית, גבריות, מיתוסים מקומיים וכיו"ב, אולם בדומה לסדרת "סיפורי התנ"ך" ובניגוד לתצלומים שיצר בראשית דרכו, נדמה שכל מה שיש לנס לומר בנושאים הללו מסתכם באמירות בנאליות ושחוקות. הפער בין עבודת הבימוי המדוקדקת לרמת הטיפול בתכנים יוצר דימויים תיאטרליים ומהוקצעים שאינם עושים דבר מלבד הדגמה של קלישאות לעוסות כמו הטענה שהכפר הוא סמל של החברה הישראלית, שמתחת לפסטורליה החקלאית רוחשים זרמים עכורים, שהחיים אינם יפים כפי שנדמה ושיש בהם גם אלימות אצורה או מופגנת, פערים דוריים ומעמדיים, טרגדיות אישיות וקולקטיביות ודמויות שוליים דחויות. כל זאת מוצג כתוצר ייחודי של התבוננות חודרת ואומץ לומר את האמת בפנים, כאילו לא היו כבר דורות על גבי דורות של יוצרים שעסקו בהתפרקות החברה הקיבוצית מסמליה ומן המיתוסים שלה, מס. יזהר עבור דרך אלי עמיר וכלה בדרור שאול ואסף ענברי, מ"אפרים חוזר לאספסת" לאונס בשומרת.

עדי נס - ללא כותרת (הבשורה), 2010

התחושה שאין בשנת 2012 דבר יותר משעמם מלומר שהדברים שמתחת לפני השטח בחברה הכפרית אינם אידאליסטיים כפי שנדמה, כמו גם הצילום המצוחצח, ההפקה המוקפדת, הפורמטים הגדולים, השחקנים מלאי ההבעה כנערי פוסטר משנות החמישים, האלמנטים הלקוחים מן התיאטרון הקלאסי ותולדות האמנות והנוף הכפרי של עמק יזרעאל, כל אלו מזמינים קריאה אירונית, כזו שלא באמת נעמדת מאחורי ההצהרה המופיעה בטקסט הנלווה לתערוכה כי "אין מספיק ירוק בעולם, שיוכל להסתיר את הדברים שקורים בכפר של נס". אולם לא העבודות ולא הטקסט הנלווה להן מעוניינים לשאת פרשנות שכזו, וכך העיניים מחפשות לשווא אחר שמץ של אירוניה, עקיצה כלשהי, רגע שאינו מתמסר באהבה למובן מאליו, ללעוס, החבוט והשטחי, משהו שאינו מסתפק בעצם יכולתו להציג "מציאות מורכבת", ומרוצה מכך עד בלי די. הביקור בתערוכה שמוצגת במקביל גם בגלריה ג'ק שיינמן בניו-יורק והידיעה שהיא מתקבלת בהתפעלות ואהבה מעוררים תשוקה לאמנות שאינה מנחמת, מחזקת, מאששת, מאשרת את הידוע ומאדירה את האנמי כנגיף מוחלש המחזק את המערכת החיסונית. זו תערוכה ששקועה עד מעל הראש ברחמים עצמיים המשולבים באהבה עצמית, והיא עושה זאת בתחושת זרות ביקורתית הגורמת לה להתבלבל בין אפלה להסתנוורות. הסצנות שמציג נס בתצלומיו מתוארות כ"תמצית הישראליות", ואכן, השילוב בין מעטפת מבריקה לתוכן בנאלי ושטחי ובין דוגמנים חתיכים לרגישות חברתית מעושה, גורם להן להזכיר יותר מכל טורים של יאיר לפיד.

עדי נס – הכפר, גלריה זומר, עד ה-28.6

פורסם בנוסח דומה ב"טיים אאוט"