הליכה למדבר

אמנות עוסקת בדרך כלל ב"יפה", או לחלופין באקזוטי, שלעולם יוגדר מנקודת מבטו של המרכז. "פרויקט אופקים" של יוסף-ז'וזף דדון הוא חתירה כנגד – הליכה אל מקום קשה מבחינה פיזית, כלכלית וחברתית; מקום שנצנוצי הבריאה בו מתגלים רק במאמץ, שהתקוות בו דורשות חשיפה, שהפנטזיה בו כמעט טבעית. מסעו האמנותי האלטרנטיבי מגלם אלטרנטיבה פיזית, כלכלית וחברתית, וממילא תרבותית – אלטרנטיבה שנותנת מקום של כבוד לטבע הקדמוני, אך גם ליצרים אנושיים ולצרכים יומיומיים. עבודתו מציעה הצצה נדירה לכל אלו.

ז'וזף דדון - פרט מעבודה וידיאו

כך, למשל, במדבר היא עבודה מדכאת – קבורתם במדבר של שני עצים חיים; אך בה-בעת היא מגלה שלא חייבים לקבור את חיי המדבר, למרות שקבורה כזו מהונדסת מעשה שִגרה על-ידי מתכננים, קבלנים ופוליטיקאים. בעבודה אחרת, פניקס, התקווה להתחבר למקום במצבו ההיולי נתלית בעץ שיטה שמגלם את ההוד הקדמוני של המדבר, אך ההתחברות הפוטנציאלית ניתקת באמצעות משאית-מנוף ועל-ידי כבילתו של המתחבר. הנתק ישיר ובוטה עוד יותר בעבודה פרגמנטים: ההזנחה ניכרת בכל, האופקים הנכספים נראים מקוטעים מרוב עזובה וכיעור, אך בכל זאת מציעים חיים – סוסים, ציורים. האם אפשר עדיין לראות את האופק? נדמה שכן.

האופק דורש בירור והתמודדות – הן עם הכיעור שנוצר כתוצאה מהינדוס-היתר המתגלם בבלוקים של בנייני מגורים ובמבני בטון מיותרים, והן עם ההזנחה שנובעת מכשלונם של יוזמות שתוכננו והונדסו בניגוד לכל היגיון כלכלי. כך, למשל, מבנים ששקקו חיים כמפעלים הופכים לדירי עזים, ובתי קולנוע הופכים לשובך יונים. ההליכה אל המדבר כמוה כהתמודדות עם מעשיך ועם מעשי החברה שבה אתה חי, אך יש בכוחה לפרוש מחדש אופק שלם, רחב ומלא תקווה.

עבודתו של דדון לא מסתכמת בהתמודדות אמנותית. היא נמשכת לעשייה שמצמיחה חיים מתוך העזובה, שנשענת על שותפות בין מרכז לפריפריה תוך טשטוש הגבולות ביניהם, מה שמפחית את הרלוונטיות של קווי התיחום. ביחסי כוח כאלו אין כיוון אחד של חדירה אלא היזון הדדי ויתר שוויון, המעמידים אופק ורוד יחסית במציאות הנוכחית.

העיר אופקים כהינדוס חברתי

ז'וזף דדון - פרט מעבודה וידיאו

אופקים אינה תוצר של התפתחות אורבנית "טבעית" מבחינה גיאוגרפית, דמוגרפית או כלכלית. היא אינה הרְחבה של כפר וגם לא עיר שנוצרה סביב מפעל. הווייתה כולה תוצאה של הינדוס חברתי בימי בניין המדינה, יצירה יש-מאַיִן שנועדה לענות על צורכי הלאום כפי שנתפסו באותם ימים. אופקים היא משל להינדוס חברתי, המשליך על רוב  הערים החדשות שהוקמו בישראל בשנות ה-50 למאה ה-20.

אופקים הוקמה באביב 1955 בנקודה מרכזית על "כביש הרעב" – הדרך הנמתחת בין צומת גילת לצומת מגן ולאורכה פזורים מושבי המועצה האזורית מרחבים. היא אחת היצירות היישוביות של "תוכנית שרון", שפורסמה ב-1951 על-ידי אגף התכנון הממשלתי – תוכנית-אב לישראל שדבק בה שמו של ראש אגף התכנון, האדריכל ומתכנן הערים אריה שרון. העובדה שאופקים השתהתה "על הנייר" במשך ארבע שנים תמימות, מעידה על מידת ההינדוס החברתי הגלומה בה.

גם התוכנית לאכלוסה של אופקים היתה מהונדסת לעילא. תחת הכותרת "קליטה ישירה" מסתתרת הטראומה של המוסדות הקולטים (הסוכנות היהודית ורשויות המדינה) בהתמודדותם עם גלי העלייה ההמוניים שזרמו למדינה הצעירה מיד לאחר הקמתה. הכאוס החברתי והקריסה הכלכלית של ראשית שנות ה-50 הובילו, מ-1954 ואילך, למדיניות שהשליטה המלאה היא מאפיינה העיקרי. המועמדים לעלייה מוינו כבר במדינת המקור, שויכו לנקודת הקבע שלהם בארץ עוד בטרם יצאו למסע, וברגע הגעתם לישראל הועלו על משאיות בדרך ליישובם המיועד. הזיכרון הקולקטיבי בנדון חד וברור: היתה זו מסכת כוחנית, שלא נתנה מקום לשיקול דעתו של העולה בקביעת מקום מגוריו. העולים הוסעו לאופקים, לעתים בשעת לילה מאוחרת, ולא-פעם הורדו מהמשאית בכוח משום שהתנגדו להתיישב במקום הצחיח. הזיכרון לא מתעתע, שכן כבר באותם ימים התפרסמו דיווחים בנוסח: "לא תמיד נעים למשטרה לקיים את פגישתה הראשונה עם העולים על-ידי הורדתם בניגוד לרצונם מהאוטובוסים שמביאים אותם למקום"(1). לאחר הורדתם מן המשאיות הוקצו להם מבני ארעי או דירות. הרשויות שלטו בכל: הסוכנות במיון העולים ובמסע ארצה, עמידר בתיאום הדירות, המשטרה ושאר זרועות המדינה במעטפת כולה. המחיר היה חיוּת, ויש המעידים כי גם חיים ממש, כפי שעולה מהתיאור הבא:

"ואבא שלי, אבא שלי – עד שהוא נפטר, הוא מת צעיר, משברון לב, הוא לא אהב את המדינה. אמת, הוא התאכזב. הוא התאכזב. הוא היה במעמד אחר, בא לפה… שמה היה סוחר, את יודעת. היתה לו, באמת, חנות ענקית של בדים, היה חי טוב. בא לפה, לא רק זה, רצו להביא לו משטרה, הוא ביקש איזה מושב ליד, בצפון, ליד כל המשפחה. ותראה, אופקים זה קרוב, לחיפה. ואז נסענו שלוש-ארבע שעות, והכניסו אותנו בטעות לגבול, כמעט לעזה, והגענו פה, כל הג'וקים השחורים האלה, והוא אומר איפה, איפה צפון. אז הוא התחיל לקלל, הוא אמר אתם מרמים אותנו וזה, אמרו נביא לך שוטר, ואבא שלי, בחיים, הוא רק שמע שוטר… ואז הוא, מאותו רגע הוא נשבר"(2).

ז'וזף דדון - פרט מעבודה וידיאו

קבורתם של עצים במדבר היא אם כן סמל הולם למניעת החיוּת והחיים, ברוח מה שהתרחש באופקים בעת הקמתה. הציוד המכני הכבד שהביא דדון לאתר הצילומים מאזכר בזעיר אנפין את הטרקטורים ושאר הכלים שהקימו את אופקים ופיקחו על אכלוסה. האחידות המדברית המשמימה היא אפוא תוצר של הנדסת-יתר. האדם שכנפיו (רצונו, מאווייו) קוצצו בעת הקליטה הישירה, מחפש כעת דרך להצמיחן מחדש; וגם בחיפוש רוחני זה צפויות לו אינספור מגבלות, המקרקעות אותו ומקשות על הגשמתו.

קשירת הרוח

הכמיהה לדעת ולרוח שבמרכזה של יצירת דדון, עולה בקנה אחד עם כמה ממנהגי המסורת הנהוגים בקרב מרבית תושבי אופקים הוותיקים. אלא שכמיהה זו דינה להיגנז, להיכבל, להיתקל במגבלות המציאות הקשה.
והמציאות אכן קשה. בעת הקמתה של אופקים לא היו בה מקורות פרנסה כלל, ושורש הדבר ב"תוכנית שרון" שנזכרה לעיל. כבר ב-1949, במהלך העבודה על התוכנית באגף התכנון, נבחנה היתכנותה על-ידי ועדת הופיין בראשות אליעזר הופיין, היועץ הכלכלי לראש הממשלה דוד בן-גוריון. במסקנותיה קבעה הוועדה: "אגף התכנון לא הגיש תוכניות ביחס לאפשרויות התעסוקה ברוב הערים החדשות המוצעות. בקשר לערים שביחס אליהן הגיש אגף התכנון הצעות, הן ניתנו בצורה כללית ביותר"(3). מסיבות שלא כאן המקום לעמוד עליהן, מסקנות ועדת הופיין לא יושמו ב"תוכנית שרון". הערים החדשות הוקמו לפי התוכנית בניגוד להיגיון הכלכלי. ההיגיון שהכריע את הכף נשמע לשיקולים של בניין מדינה.

כתוצאה מכך חוו תושבי אופקים מחסור כלכלי-חברתי. הם נאלצו לעבוד בכל עבודה ובכל תנאי, וסבלו מיחס משפיל. החינוך לילדיהם לא היה סדיר, שירותי הבריאות היו בחיתוליהם, אספקה בסיסית חולקה במשורה, אך יותר מכל הורגש היעדרם של מקורות פרנסה. התושבים קיבלו "הקצבה" של ימי עבודה מהמדינה לפי גודל המשפחה, במה שכונה אז "עבודות יזומות" – התחליף של אותם ימים למערכת הסעד של המדינה. מכיוון שכמעט לא היו במקום מקורות פרנסה בשכר, נתלו התושבים במערכת מדינתית זו גם לצרכיהם הבסיסיים ביותר. מקורות הפרנסה הבודדים הצטמצמו לעבודה במשתלות, בחקלאות, בייעור ובבניין – אך גם אלה היו במשורה(4) והתושבים נאלצו להסתפק במועט ולהסכים לכל עבודה שהוצעה להם. הרִיק הכלכלי-תכנוני יצר עיירה שכל תושביה מתפרנסים בדוחק. השנים הראשונות היו הגרועות ביותר: העובדים סבלו משכר נמוך, מהלנת שכר ומהתעמרות מצד המעסיקים שיכורי הכוח(5).

תיעושה של אופקים בשנות ה-60 שינה במקצת את חיי התושבים. הפרנסה נמצאה לתושבים בעיקר במפעלי הטקסטיל והיהלומים שהוקמו בעיירה ביוזמת המדינה, שתמכה במשקיעים במסגרת חוק עידוד השקעות הון. מפעל אופ-אר למשל, אחד מני רבים שהוקמו באותה תקופה באזורי הפיתוח, נפתח ב-1961. המפעל הוקם על-ידי יהודים מארגנטינה ומכאן שמו (קיצור של אופקים-ארגנטינה), אך ב-1965 הוביל המיתון הכבד להעברתו (בסיוע המדינה) לידי חברת "קשת" – תשלובת טקסטיל שכללה מפעל צביעה ברמת-גן ומפעל נוסף בנתיבות, ונוהלה על-ידי דב יעקובוביץ' ובנו סמי. האב היה מראשוני תעשיית הטקסטיל בישראל, נצר למשפחה שהתמחתה בתחום זה עוד בפולין.

במפעל אופ-אר יוצרו חוטים ובדים מכותנה, אך מעֵבר לכך יוצרו בו גם יחסים חברתיים, שעוצבו בתהליך העבודה. בשיאו העסיק המפעל כ-450 עובדים, בשלוש משמרות. המבנה הפיזי של המפעל, הסדרי ההעסקה, הטכנולוגיה ורמת ההתמקצעות, יחסי העבודה במקום ועוד – כל אלה גררו חלוקה היררכית של כוח העבודה, ביחסי גומלין עם שוק העבודה הכללי ועם השינויים שחלו בו לאורך השנים. כך, למשל, בשנות ה-60 נוצרה במפעל הפרדה בין גברים לנשים, וכן בין תושבי אופקים וסביבתה לבין עובדים ממקומות אחרים.

מפעלים דוגמת אופ-אר הבטיחו יציבות תעסוקתית, ייצוג ותנאים בסיסיים, אך לא התירו את העובד מכבילותו למערכת שתוארה לעיל. החיים באופקים נכרכו תמיד בעבודה קשה ולא מתגמלת, וכך המשיך שוק העבודה לשמש מגבלה כובלת לשאיפותיו הרוחניות של אדם. עם זאת, בשנות ה-60 וה-70 ידעה הקהילה המקומית שגשוג יחסי, ועובדי המפעלים זכו לקיים את עצמם ואת בני ביתם בכבוד.

העזובה ונצנוצי החיים

יצירתו של דדון חוזרת פעם אחר פעם למפעל אופ-אר הנטוש(6). בעבודה פרגמנטים הוא מרחיב את העדשה לכמה חורבות נוספות בעיירה – לג'ין (מנפטת הכותנה) ולקולנוע המקומי – שננטשו כולן בעקבות המשבר הכלכלי של שנות ה-80, שנות ילדותו באופקים. באלה, מיטיב דדון להראות, יש חיים – אך בבחינת נצנוצים בלבד, שכן העזובה שלטת בכל. גם בעבודה זו, המבנה של אופ-אר הוא דוגמא טובה במיוחד, בשל יופיו וייחודו, ובעיקר בשל גודלו. המבנה עומד נטוש מאז סגירתו הסופית של המפעל ב-1988, אך שיממונו אינו מוחלט: מדי פעם מושכר חלק ממנו למטרה זו או אחרת ועובר שינוי ושיפוץ. בעבר אף שימש דיר עזים לרועים מהאזור.

נטישתו של אופ-אר מייצגת את נסיגתה ההדרגתית של המדינה ממעורבותה בכלכלה, החל בסוף שנות ה-70 ועד ימינו. אופ-אר הוא בין הראשונים בשורה ארוכה של מפעלי טקסטיל שנקלעו לקשיים ועם הזמן צומצמו ונסגרו ואף נדדו למקומות אחרים על פני הגלובוס. ב-1979 נרשמו בחשבונה של תשלובת "קשת" חובות של מיליוני שקלים, והמשבר לא נפתר גם לאחר שהמדינה התערבה והזרימה כספים. תחילה נתפס המשבר כעוד אחד בסדרה ארוכה של משברים שעימם התמודד המפעל לאורך השנים, אלא שהפעם באה בעקבותיו הידרדרות דרמטית.

מצוקתו של המפעל נבעה מכמה גורמים שהשתלבו לכדי קריסה. ראשית, בדומה לתנודות קודמות, חלו שינויים בשוק הסחורות העולמי, שהיה במיתון מתמשך בעקבות חרם הנפט וחולל שינוי רדיקלי בענף הטקסטיל(7). גם בשוק המקומי, שסבל מהאטה מ-1973, החלו ניכרים סימני המשבר הכלכלי של שנות ה-80 (8). בניגוד לשנות ה-60, שאז "הונשם" המפעל בידי המדינה, הרי שבסוף שנות ה-70 השתנו כללי המשחק: מחויבותה של הממשלה להחזקת המפעלים בערים החדשות פחתה, ובמקביל הוסדרו "תשלומי העברה" (הבטחת הכנסה, דמי אבטלה וכדומה(9)). היה זה שינוי דרמטי במדיניות החברתית-כלכלית של מדינת ישראל.

ז'וזף דדון - פרט מעבודה וידיאו

שינוי המדיניות נבע, בין השאר, מעליית הליכוד לשלטון ב-1977 (10), אך גם מהתחזקותם ההדרגתית של בעלי ההון. בעוד בשנות ה-60 היה לבעלי ההון ולמעסיקים אינטרס בקשרים הדוקים עם משרדי הממשלה – הרי שהשינוי הזוחל במדיניות לכיוון פתיחת השוק המקומי והורדת מכסים, הפחית את תלותם במדינה (11). גם המדינה מצאה פחות עניין בקיום הסדר וההסכמים של שנות ה-60, לאור כניסתם של עובדים מרצועת עזה למפעל והירידה בהעסקת ישראלים. שינויים אלו – כולם תוצאה של תהליכים הדרגתיים – הביאו להפחתת המחויבות של המדינה והמעסיקים כאחד לקיומם של המפעלים באופקים כמו ברוב הערים החדשות. במקום זאת טופלו התושבים על-ידי מערכת הסעד. עובדי המפעל התקשו לעכל את השינוי במדיניות הממשלה, שלא הוצהרה בפניהם בגלוי.

המשברים הרבים שחווה המפעל בעבר גרמו לנציגי העובדים להאמין כי גם הפעם יינצל על-ידי הממשלה. השינוי במדיניות נתפס כבלתי מובן וכלא רציונלי, בשל העלות הגבוהה יחסית של תשלומי ההעברה. העובדים, ברובם תושבי אופקים, ידעו שהמדינה הקימה את המפעלים כדי להגשים את חזון יישוב הנגב ואת תוכנית פיזור האוכלוסין. מנקודת מבטם לא חל שינוי במטרות מוצהרות אלה, שאת המודל שהעמידו הפנימו עם השנים (12). על רקע זה יש להבין את הפתעת העובדים נוכח ההודעה על סגירת אופ-אר בדצמבר 1980 (13). לאחר דין ודברים שארך שבועיים עם הנהלת המפעל ונציגי הממשלה, הכריזו נציגי העובדים על סכסוך עבודה, כאשר תביעתם העיקרית היתה תעסוקה. בהסדר שהושג לאחר מאבק שהקיף את כלל התושבים, הסוחרים, העובדים והמוסדות באופקים, הושג הסדר ש"הסתפק" בסגירת מחלקת האריגה בלבד. כ-140 עובדים, חלקם ותיקים מאוד, פוטרו במקום כ-250 (14), ביניהם גם מנהל המחלקה. העובדים קיבלו פיצויי פיטורין ועוד מאה אלף שקלים לחלוקה לפי ראות עיניהם של הוועד ומועצת פועלי אופקים (15). הוכנה תוכנית הבראה למפעל בתמורה להמשך הפעלתו, ובמסגרתה קיבלה התשלובת מעל 20 מיליון שקל מהמדינה (16).

אך המפעל המשיך לקרטע, וכעבור חמש שנים, ביוני 1986, נסגר בשלמותו (17). הוא נקנה על-ידי שני שותפים בחברת "מטוויות הדרום", שלא החזיקו מעמד ועד מהרה עזבו את המקום (18). בסיור שערכתי במקום ב-2004 נמצאו תיקי עובדים פזורים במסדרון ההנהלה, לצד ספרות מקצועית. המלתחות הוסבו לדירי עזים. שטח הבניין נרכש על-ידי אליעזר פישמן, שקנה שליטה על "מבני תעשייה". בסמוך הוקם קניון. כך נוצרו זה לצד זה עזובה ונצנוצי חיים, שהעבודה פרגמנטים ליוסף-ז'וזף דדון מיטיבה כל כך לתאר.

לשמחתי אין לסיפור אחרית דבר. אופקים חיה ותוססת, וגרים בה מעל 20 אלף תושבים. צלקות העבר ניכרות בה ומזכירות לנו את ההינדוס המדינתי, את הכוחניות הממסדית, את מגבלות שוק העבודה ואת סממני השליטה והכוח בתהליך העבודה. כוחות אלו כולם רבי-עוצמה, אך כפי שעולה שוב ושוב מעבודתו של דדון – האדם הוא יצור תאב חיים, ובכך אולי תלויה התקווה. לאחרונה הושק במקום פרויקט משיב נפש – פרויקט אופ-אר, המתבסס כולו על החוזקות המקומיות: הבניין המרשים של אופ-אר, אך בעיקר ניצנים פורחים של תרבות וקהילה מקומית. הפרויקט מציע עתיד אחר – מהונדס פחות ושקט יותר, כזה שפותח מרחב להתבוננות וכמיהה. ביצירת החזון המקומי הזה שיתף דדון פעולה עם האדריכל צבי אפרת מבצלאל ועם איציק קריספל, ממייסדי העמותה "אחוזת נגב". פרויקט זה שב ומלמד אותנו ששיתופי פעולה וחזון עשויים להביא לכתיבת אחרית דבר שונה.

טקסט נלווה לקטלוג התערוכה 'אופקים' של ז'וזף דדון, המוצגת במוזיאון פתח תקוה לאמנות עד 9/6
אוצרת: דרורית גור-אריה

הערות:
1: דברי נציג המשטרה בישיבה של ועדת קליטה ב-1962; ארכיון תנועת העבודה ע"ש פנחס לבון, תל-אביב [להלן א"ע], 250-7-84IV-.
מרואיין: יואל אוג'יפה. שמות המרואיינים הוסוו. הראיונות המתומללים שמורים בידי המחברת.
2: ראו "דו"ח של הוועדה לבדיקה כלכלית של תוכניות הפיתוח והבנייה", אוגוסט 1949, עמ' 13; ארכיון המדינה, משרד רה"מ, תיק ג-5510 מס. 2960. לדיונים עם המומחים החיצוניים ראו שם, תיק ג-5513 מס. 3015.
3: ראו למשל מכתב ממזכיר מועצת פועלי אופקים, עמיחי מאור, 28.1.1958; א"ע, 208-1-9561-IV.
4: הארכיונים מלאים תיאורים ממין זה, למשל במכתב ממזכיר מועצת פועלי אופקים למר לבנון ממחלקת התעסוקה של משרד העבודה בבאר-שבע, 24.12.1958; א"ע, a250-7-2-IV.

5: ראו תערוכה בהשתתפותו שעסקה במפעל: "אופ-אר: האדריכלות העובדת", גלריה בבית האדריכל, יפו, 2007; אוצרות:
שלי כהן ושני בר-און.
6: ראו רב-שיח בהשתתפות בכירי הענף בישראל: אברם צהר, "המצוקה בענף הטקסטיל וההלבשה: רב שיח", ילקוט הטקסטיל והאופנה, 100:2 (1983), עמ' 19-16.
7: ראו כתבות של פרשנים כלכליים בעיתון דבר: דוד ליפקין, 2.1.1981; טדי פרויס, 8.1.1981. לניתוח מאקרו-כלכלי ראו: Yoram Ben-Porath (ed.), The Israeli Economy: Maturing through Crisis (Cambridge, MA: Harvard University Press, 1986), pp. 1-23
8: על השינויים בתחיקה החברתית באותה תקופה ראו: Avraham Doron and Ralph M. Kramer, The Welfare State in Israel: the Evolution of Social Security Policy and Practice (Oxford: Westview Press, 1991), chapter 4; ג'ון גל, האומנם נטל מרצון? סיפורה של ההתמודדות עם האבטלה, 1995-1920 (שדה-בוקר: אוניברסיטת בן-גוריון, 2002), פרק 6; על הנהגת תשלומי ההעברה בשנות ה-70 ראו אפרים גרוס, "התפתחות מערכת תשלומי ההעברה למשקי בית, 1978-1970", בתוך: מיכאל ברונו וצבי זוסמן (עורכים), עיונים בכלכלה (ירושלים: האגודה הישראלית לכלכלה, 1979), עמ' 112-100.
9: ראו: Michael Bruno, "External Shocks and Domestic Response: Macro-Economic Performance, 1965-1982", in: Ben-Porath, op. cit. note 8, pp. 276-301
10: מדובר בראשית הליברליזציה הכלכלית של ישראל, שהתעצמה החל ב-1985; ראו: Michael Shalev, "Liberalization and the Transformation of the Political Economy", in: Gershon Shafir and Yoav Peled (eds.), The New Israel (Boulder, CO: Westview Press, 1999), pp. 129-159
11: על הזדהותם הגבוהה של תושבי הערים החדשות עם המדיניות הלאומית ומטרותיה, ראו למשל אורן יפתחאל וארז צפדיה, מדיניות וזהות בערי הפיתוח: השפעת התכנון והפיתוח על עולי צפון-אפריקה (באר-שבע: מרכז הנגב לפיתוח אזורי, 2000); על התוכן השונה שנוצק בה ראו: Samuel Cooper, Newgate: An Old-New Town in the Negev (Washington DC: The Catholic University of America, 1978)
12: ראו א"ע, 250-7-130-IV.
14: לרשימות המפוטרים לפני ואחרי המאבק ראו א"ע, 250-7-130-IV.
15: סכום זה שולם על-ידי משרד התמ"ת. להסכם מה-5.4.1981 ראו א"ע, 250-7-130-IV.
16: ראו דבר, 10.8.1981. מרבית הכסף ניתנה בתמורה למבני המפעל, שהועברו לבעלות המדינה.
17: ב-23.7.1986, לאחר מאבק נוסף מצד העובדים, מונה כונס נכסים למפעל, ובדצמבר אותה שנה החל לפעול תחת שמו ובעליו החדשים; ראו ארכיון אופקים, מיכל 373 היסטורי.
18: המפעל נסגר סופית בספטמבר 1988; ראו דבר, 22.9.1988. בעת הסגירה נותרו בו 45 עובדים בלבד.