סיגלית לנדאו אינה מרבה להציג תערוכות יחיד בגלריות מסחריות בארץ. התערוכה "מכבסת המלאכים", המוצגת כעת בגלריה גבעון, אינה מאופיינת בספקטקל השכיח בתצוגותיה. התערוכה מציגה רישומים, תחריטים ועבודות במדיות שונות על נייר לצד מיצב אחד ועבודת וידיאו חדשה, בשילוב יפה של עבודות מוגמרות לצד רישומי הכנה וסקיצות. תצוגת רישומי ההכנה מהווה חלק משמעותי בתערוכה, והרישומים מאזכרים עבודות מוכרות של האמנית. עם זאת, העיצוב הלא מחייב נמנע מלקדש את המוצר הלא מוגמר ולתת לו משקל של יצירה שלמה. רישומי ההכנה נתלו סביב גלילים שנראים במבט ראשון כעמודים התומכים בתקרת הגלריה, אך מבט בוחן מגלה שאלה לא מגיעים עד התקרה. בהשאלה, דומה שכך ראוי להתייחס לחלק נרחב מהחומרים המוצגים שם.
סיגלית לנדאו - חלון, 2012. וידיאו, 12:53 דק'
העבודה ("Dead See" 2004), המוצגת בתערוכת הקבע של האמנות הישראלית במוזיאון ישראל, היא ללא ספק אייקון של אמנות ישראלית. גם בהקשר הרחב יותר זוהי יצירת מופת של וידיאו-ארט עכשווי. העבודה צולמה ממנוף גבוה, וגופה של האמנית מופיע בה צף בין ספירלת אבטיחים בים המלח. כמה מהאבטיחים בקועים, ובשרניותם האדומה מעלה על הדעת סטיגמטות (סימני הפצעים של ישו וקדושים אחרים) המבצבצות בים של שלווה רוחנית, וגם את המתח בין מתיקות האבטיח למליחות הים. באחת העבודות המעניינות שבתערוכה (רישום פחם ופסטל על נייר, 2004) נראות דמויות שנוצרו במקור מעיסת עיתון יומי כשהן מהלכות מקולפות עור על גדות ים מלח. אחד מהם אוכל מהאבטיחים הפצועים.
עבודה זו מזכירה את ההקשר האפוקליפטי שניתן לסדרת העבודות הקשורות בים המלח בשיח הפרשני הנפוץ, והסיפור המקראי של הפיכת הערים סדום ועמורה למרחבי גופרית ומלח מהדהד אף הוא בעבודה. ואכן, היצירה מוצגת כחלק מקבוצת עבודות שקשורות ליצירה "Dead See". בעבודת תצריב של אולטרסאונד (2006) מופיע עוּבָּר שמציע משמעות נוספת לאבטיחים האדומים והבשרניים שבעבודה, שמזכירים עתה פרי בטן השט בים רחמי.
שמות העבודות שנותנת לנדאו ליצירותיה מציעים אזכור וקצה חוט פרשני, ולעתים הם משמשים חלק ממשי ומשמעותי מן העבודות עצמן. בניגוד למקובל, לא פעם שמות העבודות משתנים מתצוגה לתצוגה. לנדאו עוסקת רבות בצירופי מילים ובמשחקי לשון (כמו בשם "Dead See"), ולא פעם עולים בעבודתה חיבורים היברידיים בין מיתוסים שונים. כך, למשל, בעבודה "דוד ויוחנן (בית הערבה)" משנת 2006. עבודה זו, המוצגת בחלל הכניסה של הגלריה, מזכירה מעט עבודות של אברהם אופק מהעבר. לנדאו מכליאה כאן בין אהבת דוד ויהונתן התנ"כית לסצנת הטבלת ישו על ידי יוחנן במדבר. בעבודה מופיעים שני ראשים ליד מה שנראה כקצה ים המלח, שם נמצא קיבוץ בית הערבה. על פי אחת המסורות, הטביל יוחנן את ישו בירדן באזור זה.
סיגלית לנדאו - רישום הכנה ל"פיתרון האינסופי", 2004. פסטל ופחם על נייר, 110/159 ס"מ
כאמור, עבודות שונות המוצגות בתערוכה מתחברות ישירות למיתוסים מקראיים ולעיסוק הענף בהם באמנות הישראלית. לנדאו מגלה במרחב זה פנים חדשות, ומייצרת דימויים חדשים שמתווספים למאגר האיקונוגרפי של האמנות היהודית: תצריב אקווטינטה משנת 2006 מציג לידה טראומטית של יולדת מתבוססת בדמיה, ומרפרר ישירות לפיסול האיקוני של מנשה קדישמן. צורה איקונוגרפית חדשה ומפתיעה של "הגר וישמעאל", תמה נפוצה באמנות הישראלית ובאמנות הפלסטינית כאחד, מופיעה בהיפוך מהדימוי השכיח של האם הנושאת את קורבנה – כאן דווקא ישמעאל נושא את אמו.
ציור נוסף משנת 2004 מכיל דימוי של דמות שרוב גופה מטושטש, כשהיא דוחפת אבן גדולה. המיצב שאליו מתקשרת העבודה נוצר בתחילה בשנת 2005 מעיסת נייר שמצפה רשת לולים ומברזל המשמש לבנייה. מאוחר יותר היא נוצקה בברונזה וכעת היא מוצגת בגן האמנות ע"ש נתה במוזיאון תל אביב, וגרסה נוספת של אותה עבודה נחצבה בשיש. הפסל שואב את מקורותיו האיקונוגרפיים מיצירות מופת מהעבר (רמברנדט, טיציאן, רודן ועוד), אך בה בעת נוגע בזיכרון הקולקטיבי שלנו. מדובר במטאפורה קיומית מרטיטה לעמידה על פי תהום, לתווך ולסף. בגרסה אחת של העבודה מופיעות שתי דמויות שנראות כגוללות אבן ענקית מעל פי באר.
סיגלית לנדאו - פני הים. תצריב אקווטינטה, 2008. 138/197 ס"מ
באחת העבודות המוצגות בתערוכה מופיע רועה עם כבשים ("הרועה הנאמן") ולצדו דמות גוללת אבן שמחברת בין העבודה לסיפור יעקב, הרועים ורחל. בראותו את רחל, גלל יעקב את האבן מעל פי הבאר להשקות את צאן לבן אבי רחל. מהשוואת העבודות עולה כי לצד הכאב האצור בעבודה, היא בעצם עוסקת באהבה – אהבת יעקב לרחל היא זו שנתנה לו את הכוח לגלול במו ידיו את פי הבאר.
רישומי ההכנה שבתערוכה מגלים התפתחות והמשכיות בין הפרויקטים השונים של לנדאו: אחד הרישומים בסדרה חדשה העוסקת בגשר על ים המלח מחבר בין הפרויקט החדש לעבודות האבטיחים שנוצרו בים. בשניהם עושה לנדאו שימוש בחבל המחבר אובייקטים שונים הצפים בים המלח. בדומה, רישום אחר המוצג בתערוכה מחבר בין ספירלת האבטיחים הקשורים זה לזה לבין עבודת וידיאו חדשה יותר, שהוצגה לאחרונה בביתן הישראלי בביאנלה בוונציה (ובדומה לה גם במיצב של נעליים יצוקות בברונזה הניצבות במעגל וקשורות אלה באלה). בעבודה שהוצגה בוונציה נראית ילדה תחת שולחן, הקושרת את שרוכי הנעליים של המבוגרים היושבים סביבו. תחריט יפה המוצג בתערוכה מראה רחוב ובו דירה מרחפת באויר, שממנה יוצא צינור-מגלשה המשמש לפינוי חומרי בניין. העבודה הזאת מתחברת לאחד האובייקטים שהוצגו בתערוכה "חדר האוכל" שהוצגה בברלין (המכון לאמנות עכשווית, ברלין, 2007. אוצרת: גבריאל הורן). היה זה פסל קטן עשוי עשרות יציקות קטנות של ברונזה ופליז. המיצב נבנה כמודל של דירה שקרסה לתוך צינור של מגלשה שמשמשת לפינוי חומרי בניין. מעל הצינור נותרו שאריות החדר שקרס. מתחת לשאריות המבנה, בערימת פסולת הבניין שבמכולה, נערמו – לצד מכונת כביסה, תנור ואמבטיה – גם פריטים שנפסלו על ידי בית היציקה ליודאיקה "לנדאו" שבדרום תל אביב, שם גם נוצרה העבודה.
סיגלית לנדאו - פרט מתוך "מכולה" - הצבה בביאנלה בונציה, 1997. טכניקה מעורבת וסאונד, 143/67/43 ס"מ
החפצים שבתוך המכולה המיניאטורית שבתחתית הצינור נדמים כבעלי משמעות סימבולית וסנטימנטלית: מפתח, דלת, תנור ישן, מגן דוד. כל אלה מרכיבים יחד מעין דיוקן עצמי. דרך אלמנטים המוכרים ככלי יודאיקה (כגון אצבע לתורה) מתנתקת היצירה מעולם ההישרדות היומיומי ועוברת לממד של עבר אבוד. בגלל מידותיה הקטנות, מקבלת העבודה סטטוס של מעין עיטור ביתי מיניאטורי. אלא שבמקום להנעים לעין או להוות חלק מריטואל יהודי מסורתי, היא נותרת לכודה בזמן שבו נוכחים חורבן ומחסור.
הרבה מעבודותיה של לנדאו נוצרו בעבודה עם מלח בים המלח. למעשה, ים המלח הוא נושא שנוכח בקביעות בעבודותיה של לנדאו מאז שנת 2003. לנדאו משרה אובייקטים שונים במי הים, והמלח המתגבש סביבם הופך אותם לאובייקטים פיוטיים. בהקשר זה, מקבץ עבודות נוסף הוא תצוגת רישומי הכנה והדמיות מתהליך תכנון של גשר מלח צף בים המלח. הגשר מיועד לחבר בין הצד הישראלי לצד הירדני, ולנדאו עובדת עליו בשיתוף מרק מימרם, מהנדס גשרים מפריז. בינתיים, באין פרטנרים ממשיים משני צדי הגבול שיאפשרו את מימוש הפרויקט הגרנדיוזי הזה, הוא נותר בעיקרו רק בתחום הרעיון והמושג. הפרוגרמה לעבודה זו כאילו מסכמת את אמנות המלח רבת השנים של לנדאו, ומעלה בדמיון את המושג המקראי "בְּרִית מֶלַח עוֹלָם" (במדבר י"ח, י"ט). כך נוסקת האמנות של לנדאו והופכת לקורבן מחבר, מרומם ומטהר – "וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹהֶיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ, עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח" (ויקרא ב', י"ג).
סיגלית לנדאו - צפה ונופלת, 2010. עיפרון, צבעי מים, פחם ופסטל, 47/37 ס"מ
בחלל נפרד בקומה העליונה של הגלריה מוצגת עבודת וידיאו פשוטה, שבה נראית מכונת כביסה בפעולה ("חלון", 2012). בצדו השני של החלל מוזמנים המבקרים להכניס את ראשם לתוך אסלת עמידה אופיינית למזרח, נושא שלנדאו עסקה בו רבות (עבודה מסדרה זו פותחת את חלל האמנות הישראלית העכשווית בתערוכת "המוזיאון מציג את עצמו" במוזיאון תל אביב לאמנות, אוצרת: אלן גנתון). הראש הנתחב מוצא עצמו בחלל ניאון לבן, ממורק ונקי (רפרור למיצב דומה, שהוצג בתוך קונטיינר אחסון בשנת 1996). שתי העבודות מסכמות עיסוק רב שנים של האמנית במחזוריות, בתבניות מעגליות, ביחס בין פנים לחוץ ובחיבורים בין היפה וה"גבוה" לבזוי, המוקצה והמלוכלך.
תערוכות הכוללות רישומי הכנה לצד עבודות מוגמרות נופלות לא פעם בפח הפֶטיש או המסחור, כביכול מניחות שכל שרבוט של אמן נחשב ראוי לתצוגה, או גרוע מכך, מבקשות למקסם רווחים גם על חשבון איכות המוצר. כוחה של התערוכה "מכבסת המלאכים" טמון בכך שהיא מצליחה להעמיק בהבנת מעשה האמנות ולגלות תכנים סמויים ופרשנויות חדשות לעבודותיה המוכרות מאוד של לנדאו.
סיגלית לנדאו – מכבסת המלאכים
גלריה גבעון, תל אביב
אוצר: צחי חכמון
תודה לצחי מזומן על עריכת המאמר
