דגנית ברסט ואלעד קופלר הם זוכי פרס רפפורט לשנת 2012

תערוכות הפרס של השניים יוצגו במוזיאון ת"א במרץ 2013, והאמנים מחוייבים לתרום לפחות עבודה אחת לאוסף. שניים מחברי ועדת הפרס ישבו גם בועדת האיתור שבחרה השבוע בסוזן לנדאו לתפקיד המנכ"לית והאוצרת הראשית הבאה של המוסד.

פרס רפפורט המחולק מאז 2006 כולל שתי קטגוריות – צייר בכיר וצייר צעיר. הפרס לצייר הבכיר הוא $70,000 הכוללים 35,000$ אשר יוענקו לאמן עצמו ו-35,000$ שישמשו למימון תערוכה מיצירתו המלווה בקטלוג. הפרס לצייר הצעיר (עד גיל 40) הוא 30,000$ הכוללים 15,000$ שיוענקו לאמן עצמו ו-15,000$ שישמשו למימון תערוכה וקטלוג.
כל צייר יתחייב לתרום עבודה אחת לפחות לאוסף רות וברוך רפפורט לאמנות ישראלית. אוסף שייתרם למוזיאון תל אביב לאמנות, ויוצג בתערוכה במוזיאון, במלאת עשור למתן הפרס.
חבר השופטים כלל השנה את רות רפפורט, עירית רפפורט, נעמי אביב, ענת מטלון, דורון סבג ואלן גינתון.

דגנית ברסט - כוס כתם, 2004

בנימוקי השופטים לבחירה בדגנית ברסט, ילידת 1949, נכתב כי "ברסט היא אמנית מושגית מופתית שיצירתה הוורסטילית והמאתגרת המריאה זה מכבר למעמד של קאנון ישראלי. ברסט מזוהה עם צילום וציור אנליטיים, משחקיים ומשעשעים ועם השאיפה לתאר או "לתפוס" את הטבע בצורה נאמנה, במיטב המסורת של אימפרסיוניסטים כג'ורג' סרה או מונה. היא החלה להציג  בשנות השבעים ונודעה תחילה כמי שמעדיפה לנסח את רעיונותיה באמצעות העיסוק בצילום וכמי שמבקשת לחלץ את הפואטי מתוך הפרקטי ואת הפוליטי מתוך הקונקרטי והמקרי. המשמעות הפואטית נולדה מתוך תהליך "מעבדתי" טהור, מהלך המגולח מכל רצון להבעה רגשית או הכרתית. המעבר אל הציור נבע מתוך העיסוק האנליטי-אידיאי בצילום ונשען על העניין בחשיפה וייצור של מרקם "מולקולרי" או במבנים ארכיטקטונים המייצרים סוג של גשטאלט".

אלעד קופלר - ללא כותרת, 2009

בנימוקי השופטים להענקת הפרס לאלעד קופלר, בוגר המדרשה והתוכנית לתואר שני בבצלאל, נכתב כי "אפשר כבר להבחין בתקופות אחדות בהתפתחות שפת התיאור בציור שלו, שמאופיינת בעיסוק אינטנסיבי באסטרטגיות פרספקטיביות שונות. בעבודות המוקדמות השטוחות יותר, רשתות של קווים גיאומטריים מייצרות מערכות פרספקטיביות שעומקן מוגבל והן מסתירות זו את זו וסותרות זו את זו. את ציורי הנופים האפוקליפטיים הדרמטיים המאוחרים יותר מאפיין חיפוש אחרי אופק עמוק מאוד בהשפעת תיאורים פרספקטיביים של כיכרות ברנסאנס. גם בהם מופרעת הרציפות החללית באמצעות תיאורי שלדים מבניים ומנסרות גיאומטריות המתכנסים לנקודות מגוז שונות וסותרות. החורבה הרומנטית מתחלפת בעבודותיו בזו האפוקליפטית, הקשורה בזיהום סביבתי, בקריסה ובכיליון של תום "תקופת המתכת, עידן הברזל", כפי שהאמן מצטט משיר של מאיר אריאל: "חיית הברזל". העיסוק בקלקולי פרספקטיבה ובהפרעות על-פני משטח הציור נקשר עבור קופלר בקלקולי הכלכלה הגלובלית והסכסוך הפוליטי המקומי בין העמים. זהו ציור פוסטמודרני ועכשווי שיש בו אלמנט של "ספקטקל", ראווה – מימד של יופי פתייני, סוחף ותיאטרלי, המסתיר אלמנטים של הרס וחורבן".