הפצע או: על הקפאה וטשטוש

לתערוכה של יניב זלוף, 'ארכיטיפ' הגעתי בעקבות אחותו, שגית נמיר זלוף, אחת הצלמות המקוריות והמסקרנות בעיניי בעולם הצילום הישראלי העכשווי והאוצרת של תערוכת היחיד הראשונה של אחיה. של אחיה הגדול ממנה, יש לומר, ומי שבניגוד אליה, כפי שהוא עצמו טרח לציין באוזניי, לא למד צילום באחד המוסדות הפורמליים בארץ או בחו"ל. "שגית ליוותה אותי לאורך כל הדרך", אמר לי בצניעות, בביישנות שלא הלמה את התעוזה ואת העוצמה שקרנו מן הדימויים שניבטו אליי מקירות הגלריה, ואני הבטתי סביבי, מחפשת אחר עקבות אחותו באותם תצלומים ומנסה –לשווא – למפות באמצעותם את מערכת היחסים בין השניים.

בטרם אמשיך אציין בלי שמץ של אפולוגטיקה כי לא תהיה זו הפעם היחידה שאתייחס לקרבה המשפחתית בין האחים זלוף, וזאת מתוך הנחה ברורה שהעבודה המשותפת של אמן-אוצרת-אח-אחות אינה מרכיב סמוי מן העין, אלא חלק מתהליך שנועד להוסיף נדבך להתבוננות ביצירה של שני האמנים הללו ולמתוח חוט בין יצירותיהם, שעל פניו נבדלות כל כך בסגנונן.

יניב זלוף - תצלום מתוך התערוכה

אחד המאפיינים הראשונים שמשכו את תשומת לבי בתערוכה של זלוף היה היסוד הערפילי, או המימי, בעולם הדימויים שלו, שכמו לוקטו מבעד למסך של דמעות, או בתנאים של מנוסה מתמדת. יערות ירקרקי רקע שנדמה כי צולמו במצולות הים, גופים – או גופות – מטושטשים בלב יער, חוטי חשמל שכמוהם כקורי עכביש עדינים ומאיימים כאחד, על רקע השמים, הליכה על החבל הדק שמפריד בין הגשמי למופשט, בין הטבעי למלאכותי, בין העולם של תחושות הבטן לעולם החושים. התנועה, חוסר המיקוד, פעירת הצמצם – שכמוה כפעירה נדהמת, מבועתת, של העין – עד אובדן הפרטים, מחיקת הגבולות בין הגברי לנשי באופן שמאפשר מעבר אינסופי בין השניים, החיפוש המתמיד של העין אחר עוגן בין יסודות עמומים, הופכים את 'ארכיטיפ' לתערוכה שחרף הבחירה בכמות מצומצמת, מדוקדקת, של עבודות, מעמידה את המתבונן בפני תהומות עמוקים, שספק אם אפשר לתחום אותם להגדרות. הרי מכיל ככל שיהיה, אפילו שם התערוכה, 'ארכיטיפ', אשר קושר בין עבודתו של זלוף לבין האבטיפוס היונגיאני, מהווה בעיניי מעין בריחה אל הרוחבי, אל האוניברסאלי, במקום שבו מתבקש הצופה לצלול דווקא למעמקים של נפשו הפרטית של האמן – נפש שהמפתח אליה בעיניי אינו הארכיטיפ בכללותו, כי אם דווקא האנימה, אותו יסוד נשי שמפעם אצל יונג בתת המודע הגברי ושפעם אחר פעם צף ועולה בעבודתו של זלוף. למרבה המזל, הבחירה החכמה של העבודות, המקום שניתן לכל אחת ואחת מהן בחלל מבלי לאבד את חוט השתיקה שקושר ביניהן, ההיכרות העמוקה של האוצרת עם תהליך עבודתו של היוצר, הופכת את 'ארכיטיפ' לתערוכה מהפנטת שהשסע היחידי בה הוא הפצע הפתוח אשר מבעדו מאפשר לנו זלוף להציץ אל תוכו פנימה.

יניב זלוף - תצלום מתוך התערוכה

בהקשר זה, ועל דרך הניגוד, קשה שלא להתייחס לעבודותיה של שגית זלוף נמיר, האחות-האוצרת, עבודות שחלקן הגדול הנן תוצר של עבודה בחלל הסטרילי של הסטודיו, ושרובן מצולמות על רקע לבן שקושר אותן למסורת מינימליסטית, "גברית", אשר חוסכת בפרטים ובדרמות. פגר בז המונח בקפידה בקליפת אבטיח, גוויית איגואנה שכמוה כמו דודה חנוטה על ערש דווי, תינוק ארוז על מיטה עירומה – עבודותיה של זלוף-נמיר מתייחסות לאסתטיקה של הכאב, של ההתכלות, של הגוף, אולם בניגוד למתרחש בעבודות של אחיה, אלה מתכנסות לתוך עצמן, כמו באקט של מדיטציה, ותמיד ניכרים בהן גבולותיו הברורים של מושא הצילום ואפשר להצביע בהם ממרחק בטוח על מושא הדימוי, גם אם רק – כמובן – ברמה הדנוטטיבית.

אצל יניב זלוף, לעומת זאת, מוביל העיסוק בגוף, בפציעה, בהתכלות של החומר, לתוצאה הפוכה מבחינה צורנית. כי אף על פי שאח ואחות עוסקים בצילום מבוים, וחרף היסוד האפל, המטריד, שמאפיין את השפה של השניים, אצל זלוף לא הסטודיו הסטרילי הוא זירת הפשע, כי אם היער, או הרקיע, או שדה הבור; והתמודדותו עם ההיעדר, עם העקירה – מן הרחם? – אינה שימור והקפאה של גופים אחרים בתנאים שכמוהם כתנאי מטבח-מעבדה. שלא כמו אחותו, זלוף אינו הופך את ההיעדר – את ההזרה שמתאפשרת בהיעדר, את הסירוס שבהיעדר, את הוואקום המוגן של ההיעדר – לחלק מן השפה האסתטית שלו; מעבודותיו נעדרים הריחוק והניכור, הרקעים הלבנים, העיסוק בגופים ובחפצים מוגדרים – אם גם מוזרים למראה או קשים לעיכול – שמוכרים לנו מעבודתה זלוף-נמיר, ותחת זאת, במסגרת חיפושיו אחר היסוד האבוד, אחר הנשיות האבודה שלו, אולי, הוא עושה שימוש בתנועה, בטשטוש נואש של הגבולות, ביצירת אזורים אפורים, ירוקים, מעורפלים, באופן שמאפשר לצופה לתעות, להתבלבל, בתוך הדימוי ולא רק מחוצה לו, או בעקבותיו.

יניב זלוף - תצלום מתוך התערוכה

בשתיים מהעבודות בתערוכה מוטל גוף בחלל פתוח: האחד מוטל ביער, כשרק חלק מהפנים נגלה במעומעם מבעד למשטח ממוקד של מחטי אורן, ואילו השני מוטל על אם הדרך, כשגבו ועכוזיו העירומים מופנים אל המצלמה; הגוף הזה, הנטוש, הנשי, מזכיר את הפורטרטים העצמיים של האמן, ולא פעם נדמה שהגופים הללו אינם אלא גופו של הצלם, שפגיעותו מכמירה פי כמה כשמביטים בתקריב של הידיים הגבריות, עטורות הורידים, שמונחות על כרס מעורפלת בתנוחה שמסמנת היריון, באחד הדימויים האחרים. מיותם, כלוא לעד בגוף גברי ובעולם של אבחנות ברורות, זלוף בוחר למרוד בגבולות הללו, לטשטש אותם, לנוד ולנוע בנופים מימיים, פרוצים, ששמים וארץ מתערבבים בהם, שקנאת הפין בהם הופכת לקנאת הרחם או הפות.

לא בכדי מתכתבים דימוייו עם צלמת נוספת – פרנצ'סקה וודמן, הן בייצור של צלמי רפאים באמצעות אור ותנועה, והן על שום הייסורים והשינויים שכופים השניים על גופם במעין מסע של טיהור עצמי, של מטאפורפוזה. בדומה לוודמן, זלוף מבין שאין "אחר" מלבדו, המורד בגבולות ובקווי המתאר, והוא בוחר לעבור מוות ולידה מחודשת באמצעות האקט הצילומי, ומתוך תהליך שהוא לדידי היפוכה המוחלט של ההזרה.

יצאתי מהתערוכה נפעמת. כמו בפעם הראשונה שבה נתקלתי בדימוי היפהפה, המסקרן, אך הסגור עד אימה, של מעגל הקובה של שגית זלוף-נמיר, המבט הפעור של יניב זלוף – דיוקן האישה המחבקת את עצמה בזרוע ספק שלה-ספק זרה, העץ-האצה, הגופים-הגופות – פתח את מבטי-שלי, חפר מנהרות חדשות במכרה דמיוני וערער מחדש את גבולותיי.

ארכיטיפ – יניב זלוף
אוצרת: שגית נמיר זלוף
גלריה גרוס, בוגרשוב 86 ת"א
עד ה-29.01.2012