על בהילות פוליטית באמנות

ביקורתה של גליה יהב (הארץ, 12.12.2011) על התערוכה 'פני אדם פני שטח' שאצרה גליה בר אור במוזיאון עין חרוד, מעלה שאלות חשובות הנוגעות לפוליטי באמנות. בצדק רב זועמת יהב על 'המציאות', על הניגודים הבלתי נסבלים בין 'שלוות העמק' ב'שבת תכולה ואביבית' לבין הפלסטיני מוסטפה תמימי שנאבק על חייו לאחר שנורה בהפגנה בכפר נבי סאלח. כהמשך לרצף אירועי היום והגעתה למשכן לאמנות היא תובעת את עלבונו של תמימי ממני ומהאמנים האחרים המשתתפים בתערוכה – סיגלית לנדאו, חאדר ושאח וחיים אתר. יהב מאשימה את העבודות באדישות, בריחוק קיטשי, בדידקטיות ובהתחפשות אוריינטליסטית. בצדק היא קוראת לאמנות להנכיח את הפצע המדמם ולסמן את האשם. אמנם, אי אפשר שלא להזדהות עם ייסוריה של יהב. אך הוויכוח שלי איתה הוא לא לגבי המציאות, אלא עם הפרשנות הצרה והחד-משמעית המגבילה את המהות של  הפוליטי באמנות. האם למול "אירועי קיצון מייאשים" חייבת גם האמנות הפוליטית להיות תמיד קיצונית ולייצר אימה וחרדה אצל הצופה בה? האם אמנות שמפצחת את הטופוגרפיה המובנת מאליה, ומייצרת מרחב אפשרי אחר, היא פחות פוליטית מזו הבוטה והמבוהלת? עבודת האמנות אינה יכולה להחליף את רגעי הפציעה המצולמים של תמימי ואת התמוטטותו ליד הג'יפ הצבאי. היא איננה יכולה "לכבוש" את מותו ולייצגו, וגם לא לבטל את המרחק בין הגוף הפצוע והירוי לבין המבע האמנותי ופעולת הייצוג. גם הצלם המתעד, הלוחץ על הדק המצלמה, מכיל את הצופן האישי שלו הפועל באותו פער שנוכח בין המציאות לאמנות. גבולות האמנות מוגדרים תמיד תוך משא ומתן מתמשך עם אי-הוודאות של החיים. המוות הוא הוודאי היחיד שנוכח בחיים. בין החיים והאמנות נוכח פעור מרחב דינאמי. אם יהודק המרחב הזה ונבטל את קיומו של האוויר בו, יוותרו רק הפצע המדמם והמוות. כך, גם בעבודתי על אסונה המתמשך של ג'יסר א-זרקא אינני מבקשת לבטל את הפער בין מציאות לאמנות, אלא להציגו 'מבחוץ' ומתוך מעורבות ואחריות.

רלי דה-פריס - פרט מהמיצב המוצג בתערוכה

כנראה שבביקורה במוזיאון לא הבחינה יהב בשמות תושבי ג'יסר א-זרקא המופיעים בעבודות הוידיאו, שהופיעו באותיות גדולות על הקיר במוזיאון. אולי מסיבה זו האשימה את עבודתי (ואותי) ב"שימוש" כביכול שעשיתי בתושבים אנונימיים ובהתחפשות לפוליטי. אדישות חברתית, ניתוק והזרת האחר נובעים מהיעדרה של תחושת אחריות. בעבודה 'אוריינטציה 2' השאיפה העיקרית היא הנכחה של הבידוד והמצוקה באמצעות איסוף קפדני ואחראי של נתונים וחשיפתם – אכן כ"ויקיפדיה בתלת מימד", כפי שתוארה העבודה בביקורת. אולם הדבר לא נעשה במטרה לגלות "דבר מה שלא ידענו", אלא כדי להציג את צופנם הסמוי של הנתונים, ולסמן את הקשר בין המרכיבים הגיאולוגיים והכוחות הפוליטיים הפועלים עליהם. בעבודה זו, באמצעות הליכות עם קבוצות של נשות היישוב נלמד המרחב היומיומי המוגבל שלהן. כך התאפשרה, בהפנמה איטית של פני הקרקע וזרימות המים המורכבות, הצפת פניו של הקיפוח הפיסי והחברתי.

במקרה זה דווקא המים פעלו את פעולת הפוליטי בנוכחותם בשכבות הנעות והמבצבצות כאזכור לאירועים מודחקים. אלו הם המים העוברים מתחת לכבישי ההפרדה העוקפים את הישוב. אלו הם מי הים התיכון במערב החסום בפני התושבים בהכרזה על החוף כגן לאומי, ומי נחל תנינים בגבולם הצפוני שהוקפו בשמורות הטבע ובגדרות, ושאינם מאפשרים לתושבים ליהנות מהנחל. מימיה של  ביצת הכבארה – בעבר מקור פרנסתם – חוזרים ומציפים את המישור העזוב/הכבוש, ואפילו מי ים התטיס הקדום לכודים מתחת לבתיהם שנבנו על גבי מחצבת כורכר רומית. במבטה של יהב נביעת המים איננה אלא "נקודות למחשבה", אלא שדווקא המים הם אלו שהציפו, הקיפו ובידדו את  האי הזר הזה בלב הארץ. ג'יסר א-זרקא משקפת את כל מרכיבי הדיכוי של חסימה, בידול, ניכור, ניצול והפרדה שמאפיינים את המרחב בו אנו חיים. דווקא התסכול, חוסר האונים ואולי גם רגשות האשם שמניעים אותנו, לעיתים חוסמים את האפשרות לראות את הפוליטי ואת תביעתו לחיים.