קדימה לעבר עם האתמול של העתיד

"הם הגיעו במקור מ"מוזיאוני המרכז"… מכונות שפעם עפו באוויר, אך משותקות בגלל היעדר ידע להפעילן… הפכו לשרידים חסרי תועלת…"

כך מקוננת דוריס לסינג, הסופרת הבריטית זוכת פרס נובל לספרות 2007, על חורבן התרבות החומרית ועל הגעגועים לידע שנעלם מהעולם. את המילים העצובות אומר גיבור הרומן הבדיוני הגנרל דן. דן, ששרד תקופות קשות של הרס וחורבן, מגיע לאתר סודי בקצהו של מבוך שנאספו בו אין ספור מכמני תרבות מעידנים קדומים שאת הפעלתם הוא אינו יכול לפענח. האתר שדן עומד לפניו מתייחס למקום של שימור התרבות החומרית והצגתה, בדומה למוזיאוני אתנוגרפיה המוכרים לנו ברחבי העולם.

בדומה לזעקתו של הגנרל דן נוכחו מנהלי מוזיאוני אתנוגרפיה שאף שתפקידו העיקרי של המוזיאון לשמר תרבות חומרית ולחשוף אותה לדורות הבאים, הדרך המסורתית להשגת מטרות אלו אינה מתאימה עוד. חקירת שאלת התפקיד והרלוונטיות של האוספים בעת הזאת, המאה העשרים ואחת, העלתה שהביטוי העיקרי למשבר הוא ירידה בהתעניינות הקהל ואובדן הרלוונטיות של המוצגים הנמצאים במוזיאונים למציאות החברתית והתרבותית.

הסיבות להיעלמותו של המוזיאון האתנוגרפי מחיי התרבות מגוונות ומורכבות, וכוללות בין היתר תקציבים זעומים, יחסי ציבור חלשים, ירידה במעמד האתנוגרפיה כשדה חשוב, אך בעיקר שינוי תאורטי עמוק בפרשנות הפוליטית והחברתית של החיים החברתיים של החפצים בעידן הגלובליזציה והרב-תרבותיות. בשונה מתפיסות מהותניות של תרבות, התפיסה הפוסט-מודרנית בתרבות ובאמנות מאפשרת לנתח את התרבות החומרית באמצעות תאוריות פוסט-קולוניאליות, מגדריות וכלכליות-חברתיות, המחייבות התייחסות להקשרים של זמן ומקום וכן יחסים מגדריים ובין-תרבותיים שבתוכם יוצרו האובייקטים. לסיבות אלה אפשר להוסיף גם התעלמות מתרומתם העצומה של החפצים באוספים לתולדות העיצוב והיעדר התייחסות אליהם כמקור השראה לאמנים ולמעצבים עכשוויים.

את התאוריות שבמרכזן ביקורת פוסט-קולוניאלית ותפיסת תרבות חומרית רב-תרבותית אימצו מוזיאוני אתנוגרפיה כגון Pitt Rivers באוקספורד, אנגליה, וה-Troppenmuseum באמסטרדם, הולנד. כך החליטו מנהלי המוזיאונים לאסוף ולהציג אמנות עכשווית המתייחסת לתצוגות המוזיאון או הנעשית ברחבי העולם, בעיקר בקולוניות לשעבר, כדי לחשוף את הקהל למגוון נקודות מבט ובכללן גם שיח ביקורתי על העשייה המוזיאלית עצמה.

לדבריה של מרים שאטאנווי (Shatanwi 2009), אוצרת המחלקה של אסיה והמזרח התיכון ב-Troppenmuseum, משמעות השינוי הוא מעבר מתפיסה של החפצים כאובייקטים אתניים-מקומיים בהקשר קולוניאלי ומבט מערבי שולט על נשלטים כגון המנדט הבריטי במזרח התיכון או השלטון הצרפתי באפריקה ובאסיה, לתפיסה של חפצים המייצגים מנהגים, צרכים ותפיסת עולם בהקשר גאוגרפי מסוים והיחסים התרבותיים המתנהלים בו; וגם מהתייחסות לחפצים ישנים כ"אחר" מרוחק בזמן, המעורר נוסטלגיה, מעלה זיכרונות אישיים, משפחתיים או היסטוריים רחוקים, להבנת התרבות ותפיסת החיים שחפצים אלה מייצגים, וכיצד אלה נשמרו או השתנו בתקופתנו. התערוכה "אדום", המתקיימת בימים אלו ב-Troppennnmuseum, מתייחסת לנוכחות, לאסוציאציות, לעולם הרגש ולתפקיד שהצבע האדום מסמל. כך, מעמידה התערוכה, הכוללת אובייקטים מתחום האתנוגרפיה ומשדה האמנות העכשווית, את השאלה "מה הכוונה בצבעו האדום של אובייקט ואיזה כוח יש לאדום עלינו?".

רות ברקאי, לשפוך אור, 2011 , פורצלן, אבנית, חלקי מנורה, גלגלת מתכת, עיבוד ידני, 123/60 ס”מ, צילום: אילן עמיחי

יחסים חדשים בין ישן לחדש, בין הפולקלור העממי ובין העיצוב העכשווי – שהמכנה המשותף לכולם הוא חיפוש מקורות השראה ממקורות טרום תעשייתיים – נרקמים במקומות שונים בעולם. בנורווגיה נערכה ב-2008 תערוכה בשם A World of Folk, שהוצגו בה עבודות של מעצבים ואומנים ש"פעלו יחדיו לפיתוח שפה חדשה ופרשנות עדכנית לעיצוב של מחר…". לדברי האוצרת לי אדלקורט (Li Edelkoort): "התנועה לאחור אינה נוסטלגית או רומנטית, אלא פרדיגמה חדשה השואפת לשלב מסורות מהעבר עם טכנולוגיות עתידניות" (Stavanger 2008).

באביב 2011 נפתחה במוזיאון "אוצרות בחומה" בעכו תערוכה ראשונה מסוגה בהשתתפות שלושים ושמונה אמניות ואמנים מתחומי האומנות והעיצוב, הקרמיקה, הסיב, הצורפות, האמנות והצילום שייצרו עבודות מתוך התייחסות למוזיאון, לחפצים המוצגים בחלליו ולמציאות העכשווית. המוזיאון, הממוקם בחלל בתוך חומת האבן המקיפה את העיר העתיקה, שפעם היה אכסניה לצבא העות'מאני, מכיל חפצי תרבות חומרית המייצגים את מגוון העשייה והפעילות החברתית-תרבותית בשלהי המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים באזור הגליל, שעכו הייתה בירתו מאות שנים.

מקור החפצים המוצגים במוזיאון הוא אוספים של שני אספנים, דן הורטמן ומיכאל לוריא. האוספים כוללים קבוצות מגוונות של כלי עבודה מתחום הנגרות, הפחחות, הברזל, ייצור הכובעים וכן כלי עבודה בחקלאות – כולם נעשו בטכנולוגיות ידניות ומכניות לפני תקופת החשמל. האוספים כוללים גם כדים, מקצתם מזוגגים ומקצתם עם חיפוי דמוי אנגובים, לאגירה של מים או יין, כלי הגשה ואכילה מהכפר ראשייה אל פוחאר מדרום לבנון וכן קדרות ערבית מקומית מבית לחם, מעזה ומהגליל העליון. במקום תצוגה מרהיבה של עבודות קליעה מצמחים מקומיים, בית מרקחת שלם על בקבוקיו, חומרי גלם לייצור תרופות וכן שני סלונים דמשקאיים מרשימים בעיצובם ובמלאכת השיבוץ של אֵם הפנינה בהם.

עבודה של דורית בן טוב, לא תוצרת סין, 2011 , מוצגת בתוך אוסף מוזיאון אוצרות בחומה, עכו, צילום: אילן עמיחי

האוספים הם מורשת תרבותית של מסורות עשייה, עיצוב, שימוש בחומרים והתאמתם לביצוע הנדרש. צפייה באובייקטים המוצבים בחלל המוזיאון, המעוצב בחלקו כשוק שבו עובדים בעלי מלאכה, חושפת את תרומתם של אלו לחברה בכל הנוגע לידע הטכני, לתושייה וליכולת ההמצאה בתקופה הטרום תעשייתית. התערוכה ממוקמת בתוך השיח על תפקידו של המוזיאון לאתנוגרפיה, על משמעותם של החפצים באוספים ועל תרומתם והרלוונטיות שלהם כאוצר של ידע לתרבות העכשווית, לחברה, לאמנים ולמעצבים, בייחוד לנוכח דבריה הנוקבים של דוריס לסינג.

אחד הדגשים בתערוכה הוא המתח הידוע בין אמנות לאתנוגרפיה. עם זאת מתח אינהרנטי זה בין החפץ האתנוגרפי, המייצג תרבות מקומית, ובין האובייקט האמנותי, הטוען לאוניברסליות אנושית, מתרכך דרך הפריזמה המדגישה את השפעתה של החשיבה העיצובית על החיים החברתיים של החפצים או במילים אחרות על הסדר החברתי. היבט נוסף שהנחה את האוצרות הוא המעבר מדגם של התבוננות על חפצים היסטוריים אילמים הזקוקים לתיווכו של המוזיאון, לדגם שביסודו מעורבות פעילה ויצירת הקשרים באמצעות אובייקטים עכשוויים. כך הועצמו בתערוכה חפצים ישנים כמו כלי עבודה ותוצריהם דרך היחסים החזותיים, החומריים והעיצוביים שלהם עם האובייקטים משדה האמנות העכשווית. כך למשל בחרה אמנית הטקסטיל מרגלית בסן לחשוף את הקשרים בין כלי עבודתה ליצירתה על ידי הפיכתם של אלו לחפצים אסתטיים. היא מציגה אוסף של מחטים גדולות ממדים מפורצלן חשוף, המשמרות בצורניותן את עברן הפונקציונלי אך חומריותן ועיצובן העדין מציבים אותן כקישוט אקזוטי החושף את אובדן השימושיות ושינוי הערך שלהן.

תצוגה אתנוגרפית מקובלת מעבירה תחושה של תרבות בהקפאה עמוקה מנותקת מהקשר, מעין "כך היו הדברים בנקודת זמן מסוימת". כדי לעורר דיאלוג חי וליצור חוט מקשר של המשכיות השומרת על רצף, כעין קדימה לעבר עם האתמול של העתיד, הוטמעו אחדות מהעבודות בין כלים ומכשירים בתוך התצוגה הקיימת. באופן זה התאפשר לאמנות העכשווית לחשוף את מקורות הידע וההשראה שלה וגם להתעמת עמם כדי לעורר דו-שיח על זיכרון ועל תפקידים חברתיים. כך למשל עבודתה של הקרמיקאית לירון זלינגר – צלחת קרמיקה גדולה יצוקה בתבנית שעל פני השטח שלה מרקם עדין של סריגת קרושה מימי סבתה ובזיגוג אדום דם – מוצגת בתא נגרייה ובו כלי נגרות ותוצריהם בצבעי עץ חומים. ההנגדה שבין הצבעוניות והאלמנטים הרגשיים של הזיכרון לזו המונוכרומטית של חפצי הנגרות והיחסים בין מיומנויות גבריות לנשיות מייצרים אמירה על יחסי המגדר המונחים ביסוד התצוגה הקבועה.

ירון שוורץ, 2010 , צילום דיגיטלי מודפס בהזרקת דיו על נייר, 50/70 ס”מ

אחת התובנות העכשוויות על הרכב האוספים ואופן הצגתם היא היעדר קולם או מחשבותיהם של האנשים. על אותם "שחקנים ראשיים" אנו לומדים רק דרך החפצים שהם ייצרו. תובנה זו הביאה אותי, האוצרת, להזמין את אחד המציגים, ירון שוורץ, לתעד בצילומי תקריב ענקיים רגעים בתנועה של בעלי מלאכה הפועלים כעת. יתרה מזאת, הצילומים המתמקדים בידיהם של פועל מייצר מרצפות מיפו או הצורפת-הנגרית מיכל מזרחי* מנכיחים לצופה את המחשבה המגולמת בתנועת היד. לפעולה אוצרותית זו התגלה הקשר רעיוני ונסיבתי בתערוכתו של הצלם הלמר לרסקי, שהוצגה השנה במוזיאון ישראל בירושלים: "ידיים עובדות – צילומים משנות ה-40". "היד, מאפיין אנושי יחודי, היא איבר בעל סמליות עשירה שמייצג על פי רוב יצירתיות וכן עוצמה, אנרגיה ושליטה… אצל לרסקי הן ביטאו את הפן היוצר והפועל של היד… שבכוחה לעסוק בפעילות יצירתית, לעצב חפצים או לשנות את הסביבה" (פרץ 2011).

היבט נוסף שעולה בתערוכה הוא הקשר בין החפץ כמאגר של ידע, כחיבור בין החשיבה לדמיון ובין חומרים לסביבתם, ובין חשיבות העיצוב לסביבת השימוש. בתערוכה Making is Thinking , שהתקיימה בגלריה Witt De With ברוטרדם, בדקה האוצרת זואי גריי את הניגודים המקובלים בין עשייה לחשיבה שהתפתחו בתרבות המערב מאז המהפכה התעשייתית (Gray 2011). בהתרחקות ההדרגתית מהייצור הידני או מהקרפט היא רואה פגיעה באחריות ובמעורבות האישית בעולם החברתי. גריי מצטטת את קביעתו של הסוציולוג האתנוגרף ריצ'רד סנט הטוען ש"מיומנות ואיכות ביצועית יוצרות המשכיות בין התקופה שלפני העידן התעשייתי לזו שאחריו… העבודות בתערוכה פותחות לפנינו עולם של חשיבה אינטואיטיבית, דגש על תהליכי עבודה, חשיפת היחסים בין מודלים אמנותיים לדקורציה וקישוט" Gray 2011)).

את החשיבות של אמירה חברתית והמשכיות מתוך שינוי של מסורות טכניות, חומריות ועיצוביות שהתרחשו בין התקופה הטרום תעשייתית לזו העכשווית, מייצגות בתערוכה בעכו כמה עבודות כמו למשל עבודתה של אמנית הטקסטיל רות אייוה קמחי, המציגה מחרוזות שהן מעין תכשיטי שולחן המוצגות לצד שמלות אתניות מעוטרות בצדפים ובכפתורים. הקשר בין מיומנות ביצועית ברקמה צפופה בטכניקות רבות ובעומס של חומרי רדי מייד – חרוזי זכוכית, כפתורים וסיכות ביטחון – ובין האינטימיות והצבעוניות הרגשית שהוצאו מהמרחב הפרטי לספרה הציבורית, מסיפור אישי ומרחב פעולה נשי לאובייקט ראווה – קשר זה מסמן את ההקשר ומעורר הזדהות והתפעלות.

Betsabee Romero , מיצב, 2010 , מוזיאון Troppenmuseum , הולנד

גם עבודתה של אמנית הקרמיקה והדוקטור לסמיולוגיה ג'נט ג'ינו מתייחסת לנושא המגדר וליציאתה של האישה מהמרחב האינטימי של הבית כמו שמצייגים אותו באוספים הסלים הקלועים שיוצרו מצמחים מקומיים. עבודות מסורתיות אלה מסמנות מאגרים של ידע רב בתכונות הצמחים, בטכניקות הקליעה ובעיצוב למטרות מגוונות. האמנית ייצרה בטכניקות יציקה תעשייתיות למחצה המבוצעות בסטודיו עבודות קרמיקה עגולות בצורניות החוזרת על עצמה, ובהן מוטמעים משטחי סיליקון המשמשים לשבבים בתעשיית המחשבים ומסמנים מרחבי פעולה גבריים בעיקרם. בכך יצרה האמנית אובייקטים עכשוויים הכוללים מסמנים גבריים ונשיים ומשלבים בין המרחב האינטימי הביתי למרחב הציבורי.

הנוכחות של החשיבה העיצובית ניכרת באוספים בחפצים רבים מתחומי עשייה מגוונים. בכלל ההחלטות העיצוביות שעשו בעלי המלאכה בעידן הטרום תעשייתי אפשר למצוא צורות המצביעות על חשיבה צורנית כמו למשל התאמת ידית כלי העבודה לנוחות היד הפועלת, או כלי אגירה או תאורה שיוצרו בהתאמה למקום או מתוך שימוש בחומרים מקומיים וזולים. יש באוספים כלים המטרימים את הגישה של רדי מייד בכך שהם מורכבים מחלקי אובייקטים שחוברו יחד כמו פח שמן שנחתך והולחמה עליו פתיליה וכך הפך לגוף תאורה, או כלי לאיסוף חיטה המולבש על האצבעות כדי להאריכן ועשוי מעור, מבד, מעץ וממתכת.

"תחושת מקום" הוא מושג העובר כחוט השני בחלל המוזיאון ומחבר בין בעלי המלאכה המיוצגים על ידי כלי עבודתם והחפצים שהפיקו ובין האמנים שנכנסו עמם לדיאלוג. מזכרות מעץ זית כגון גמלים ומחרוזות תפילה עם סמלי שלוש הדתות שיוצרו פעם בשביל תיירים וצליינים מהדהדים בעבודתה של מיכל איתיאל, ששיוותה לכובד התרבותי של הדתות מעמד שוויוני בעיצוב של גלילי משקולות נייר זהים מחומר, וגם במיצב של האמנית אורנה אורן, שהשתמשה בדימויים בקופסת זכוכית של דמויות נשיות רכובות על גמל על רקע מפת המזרח התיכון, לביטוי הנדודים המאפיינים את החיים החברתיים באזורנו.

אי אפשר להישאר אדיש לסיפור האנושי העולה משפת עיצוב החפצים על שימוש בחומרים מהמקום, על ניסוח צורות אופייניות לעיבוד חומרים ועל התאמתם לצורכי היומיום בסביבה התרבותית-חברתית, הפיזית והגאוגרפית. דוגמה לרעיון זה היא עבודתה של הקרמיקאית רחל כדמור, המציעה חלופה קרמית עכשווית לכלי אספקת מים תעשייתי ממתכת אל-חלד. היא מתייחסת לתקופה שבה המים הגיעו לבתים בגליל בכדי חרס עשויים בידי אומן כמו הכדים של ראשייה אל פוחר שבלבנון, שכמוהם מוצגים במוזיאון. עבודה זו מגלמת את הפוטנציאל הטמון בחשיפה למשאבי הידע הצורני והעיצובי העומד לרשות מעצבים ואמנים.

פרט מתוך אוסף המוזיאון, חותמות גלילית של זיכרון ושיעתוק. מייצגת המשכיות היסטורית ותשוקה אנושית לחיפוש יופי וצורה. מוזיאון Troppenmuseum , הולנד, צילום: עפרה עמיקם

הקשר החשוב החוצה זמנים שנשמר בתערוכה הוא ערכה של העשייה הידנית, שבעידן הייצור ההמוני יש לו השלכות פוליטיות וחברתיות חשובות. העבודה הידנית מציבה את היוצר ואת המתבונן ביחס ישיר לתבונת הכפיים. נושא זה מואר בעבודת הווידאו של הקדרית מיכל קולסובסקי, שבה היא מקשטת במכחול בפעולה עמלנית החוזרת על עצמה פיתה פשוטה המונחת על האבניים. אמנות הווידאו המוצבת בין כלי קדרות מסורתיים מעוררת שאלות על מצבה החברתי-כלכלי של אמנות הקרמיקה בתקופתנו.

האוספים והאובייקטים בתערוכה מבטאים את מאווייהם, את תשוקותיהם ואת חרדותיהם של יוצרים וצופים כאחד בעבר ובהווה בנוגע לתקופה ההיסטורית שבה הם חיו ואנחנו נמצאים. כך אפשר להבין את האובייקטים שיצרה אמנית הקרמיקה קטי עזרא: משטחי קערה דקיקים מפייפר קליי מחופים בחומר סיבי רך, המשבשים את התפיסה המסורתית של תפקיד החומריות והצורניות ביצירת כלים שימושיים המתפקדים כמראה לחד-פעמיות השולטת בתרבות החומרית בתקופתנו. הקרמיקאית דורית בן טוב מציגה מכלי אגירה צרים מקרמיקה המיוצרים בטכניקה של יציקה לאכסון מוצרים בסיסיים כפתרון עכשווי. מכלי השמן והיין זוכים לכותרת נוספת: "Not Made in China", המתריסה על הקלות הבלתי נסבלת של יבוא תחליפי פלסטיק לכלים שפעם ייצרו בעלי מלאכה מקומיים.

התערוכה מדגישה את ההתייחסות הביקורתית למקום, לסביבה ולמסורת, המחליפה את הנטייה לחיקוי או להתעלמות ולניכור. זהו ניסיון להבין את המצאי הקיים מתוך תקווה להמשך דיאלוג בין-תרבותי בשפת האמנות והעיצוב. עבודתה של אמנית הקרמיקה רותי ברקאי "לשפוך אור" יוצרת קשר בין החפצים באוספים ובין היישובים הקהילתיים כאי בודד בגליל. בכך היא גם מעוררת הזדהות עם חפצים באוסף וגם מערערת על פרדיגמת האספנות ועל היעדרו של שיח בין-תרבותי בתצוגה.

המשוטט בחלל המוזיאון מבחין במכנים משותפים רבים, אם במגוון החומרים שעמדו לרשות בעלי המלאכה ואם בעיסוקים הגבריים המיוצגים באוספים והמרחב המקצועי שהם עבדו בו. בהתערבויות האוצרותיות בחלל יש התייחסות לנושא המגדר בייצור וביצירה, לדרך שבה אמניות מצביעות על שינויים בתפקידים בין גברים לנשים או על יציאת נשים למרחב העבודה הציבורי. טכניקות ביצוע ואופני שימוש בחפצים נבחנים מקרוב וחושפים את הקודים החברתיים והתרבותיים של החברה שהם מצויים בה. העיקרון העיקרי המלווה את התערוכה ואת העיצוב הדיאלוגי שלה במוזיאון הוא שתרבות חומרית המדברת אלינו דרך שפת החפצים היא מאגר של ידע אינטלקטואלי, חזותי, חומרי, צורני וגם מגדרי, חברתי ומעמדי, והמוזיאון הוא משאב תרבותי המאתגר אותנו לפענח את השפה הזאת.

הקשר תרבותי מאתגר ומעשיר היה לתערוכה עם הביאנלה השישית לקרמיקה ישראלית שהתקיימה בחורף 2011 במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב בנושא "עיצוב קרמי: כלים טכנו.לוגיים" ועם תערוכות שהתקיימו בשנה זו במוזיאון לעיצוב בחולון. אחת התערוכות, "הישן החדש", בדקה לפי דבריה של גלית גאון, האוצרת הראשית של המוזיאון, "את ההיסטוריה העתידית של עולם עיצוב החפצים. הליכה קדימה לאחור – חזרה של מעצבי העתיד אל צורות מקור…" (גאון 2011). ואילו פולקר אלבוס, אוצר התערוכה, מסכם: "ניתן לתאר [עבודות עכשוויות] כסדרה של מעין פרקי המשך לטכניקות וצורות מסורתיות שמתבססות על תפיסת העבר כסוג של מאגר ממנו ניתן לשאול רעיונות שונים" (אלבוס 2011). וכך, דיאלוג חי עם המקורות החומריים והעיצוביים הנמצאים במוזיאונים לאתנוגרפיה, לארכאולוגיה, לטבע ולהיסטוריה בישראל מאפשר לקשר בין מסורת לחדשנות ובין היסטוריה למציאות העכשווית שבה אנו חיים.

המאמר פורסם ב-1280 מעלות: כתב עת לקרמיקה ותרבות חומרית, בעריכת טליה טוקטלי

עפרה עמיקם היא אוצרת ומעצבת התערוכה, אמנית קרמיקה, חוקרת תרבות.
* מיכל מזרחי- מעצבת המוזיאון והתערוכה

מקורות
אלבוס, פולקר (2011). "הטמעת העבר בהווה בפרקטיקות עיצוב עכשוויות", קטלוג התערוכה "הישן החדש", מוזיאון העיצוב בחולון, תל אביב.
גאון, גלית (2011). "עיצוב בהווה מתמשך", קטלוג התערוכה "הישן החדש", תל אביב.
פרץ, ניסן (2011). קטלוג התערוכה "הלמר לרסקי – ידיים עובדות, צילומים משנות ה-40". מוזיאון ישראל, ירושלים.

Fariellok M. Anna & Paula Owen (2005). Objects & Meaning: New Perspectives on Art and Craft, The Scarecrow Press, Maryland, 2005
Gray, Zoe (2011). Digital Catalogue Accompanying the exhibition "Making is Thinking" Witte de With, Contemporary Art Gallery, Rotterdam, The Netherlands.
Kingery, David W. (ed.) (1996). Learning from Things: Methods and Theoty of Material Culture Studies, Smithsonian Institution, Washington.
Lessing, Doris (2009). The Story of General Dann and Mara's Daughter, Griot and the Snow Dog, Harper Perennial, London, 2006
Shatanawi, Mirjam (2009). Contemporary Art in Ethnographic Museums, The Troppennmuseum, Amsterdam, The Netherlands.
www.stavanger.kommune.no