שישה רקדנים לבושים בצבעי דגלי כל העולם. חמישה עשר המנונים מושמעים במשך חצי שעה. קבוצת הרקדנים פולטת רקדן, מתקבצת, בולעת חזרה את הרקדן שנפלט, רוקדת בזוגות, משחקת דג מלוח, מצדיעה ורוקדת טראנס. לא מדובר בתשדיר שירות של משרד החוץ. גם לא בעמדה ביקורתית כמו של ז'אק רנסייר שגורסת שבכל משטר אסתטי, בכל מה שנראה, מסתתרת סטרוקטורה לוגית שמצניעה ישים מסוימים ומבליטה אחרים. מדובר בסופגנייה ישראלית מלאת פלורליזם. מדובר בפרויקט החדש בהפקת מרכז סוזן דלל, שבו עלו יצירותיהם של ברק מרשל ורננה רז, פרויקט שזכה לחשיפה הגדולה ביותר בפסטיבל חשיפה בינלאומית שנערך לפני כשבוע.
הדיפלומטים. צילום: גדי דגון
התפיסה האסתטית של "הדיפלומטים" (שם יצירתה של רז), היא שרעיון שקיים בעולם קיים גם על הבמה. דגלים, המנונים, צבעים וטונים יוצרים את האנשים שנכנעים להם או מתקוממים נגדם. ההבנה הפוליטית היא שאנשים מתקבצים, נפרדים, מוציאים ומכלילים לפי סמלים, ושהליכוד הרגשי, האוטומציה והעדר הפרסונליות שהם מייצרים אבסורדית. רז פוסחת כך באווחת פילאטיס על כל מורכבותה של ההיסטוריה הלאומית והעבודה הביקורתית שנעשתה איתה ומציגה לנו את האבסורדיות של הקיום. "הדיפלומטים", שצוחקת על דיפלומטים בדיפלומטיות, מעלה לבמה את רעיון הרב תרבותיות בתור קבלה מוחלטת של הדומות של המציאות לאמנות וכרעיון הדיפלומטי ביותר שאפשר למכור לדיפלומטים במסווה של יצירת אמנות.
"הדיפלומטים" מציגה משטר אסתטי בתור רגש שרירותי ללא קצב הופעה או נראות ספציפית, כלומר ללא הבדלים. היא מניחה שלכולנו יש ריבונות שאל מולה אנו חורטים את ההבדלים בינינו (שמצטמצמים כך למידת ההתרגשות מול תרועת ההמנון). פני השטח האלה קשים יותר מכל מה שאפשר לדמיין, כי הם גומרים על כל מה שאפשר לדמיין. מדובר בשימוש באמנות כדי למכור את מה שהיינו רוצים לחשוב על עצמנו. ב"דיפלומטים" בוכי ההמנון וצוחקיו הופכים לאותו סובייקט פוליטי וזה דן אותנו למצב שבו אין יותר למה לשאוף, אין בשביל מה לחשוב ורעיונות נמכרים לפי הזמנה.
הדיפלומטים. צילום: גדי דגון
לברק מרשל, מנגד, המציג השני באותו ערב, יש עניין לא פתור עם אלוהים. הוא לא ייפתר תחת חסותו של יאיר ורדי, ראש כל ועדה ומרכז למחול אפשריים בארץ, האלוהים בבשר אך לעולם לא ברוח של עולם המחול. הוא גם לא ייפתר עד שמרשל יקבל את הזמן הדרוש לו להבין שהקול הטרנסצנדנטי שמופיע בעבודותיו, תחושת הקטנות של דמויותיו ומאבקיהן הרגשיים למוות מכובד, הן ספקטקל פוליטי של מעמד מוחלש שבדומה לדיאגנוזה המרקסיסטית, מקבל על עצמו שלא במודע את אומללותו.
"מונגר", "רוסטר" והיצירה הנוכחית הן החזרתיות שמרשל מפגין בגין העובדה שיצירותיו מוזמנות על ידי גוף שכנראה לא מעורר אותו לחשוב, ולכן אין לו אלא להגשים שוב ושוב את אותו חזון. מה שחוזר ביצירותיו בצורה מעניינת הוא הפנייה לטרנסצנדנטי, לכוח הריבוני האמיתי. כשמרשל יצור בלי קשר לריבונות הארצית של סוזן דלל, אולי הוא יקח זמן לחשוב על השאלה למה הכוח הזה כל כך מטריד אותו. אבל אם למרשל אין כוח לחשוב או שהוא חושב שליצור ללא ריבון ארצי זה לא רווחי מספיק (היצירות שלו מסגירות שכן), הוא יכול לעשות בוחטה גדולה בברודווי, שם לפחות יש תקנים ופנסיות לרקדנים.
ברק מרשל. צילום: גדי דגון
מרשל הוא חנוך לוין עומד על הראש. במקום ההישקעות המלנכולית בישים מתים הוא מעניק קול לחיים שנעשה להם אי צדק כאן ועכשיו, כלומר מכראגרף ברכט בלי לוותר על קסמי הבמה, בלי לייצג את העוולות דרך אמצעי הייצור (הוא לא "חושף" את אחורי הקלעים אלא מניח אותם מראש). כך הוא יוצר קופסה שחורה שבניגוד לתזה המרקסיסטית, או ממש בדומה לטלאולוגיה שלה, יש בה אלוהים.
מרשל הוא פוטנציאל לטוב. הוא אמנם עושה אסתטיזציה של מעמד הפועלים ומגיש מוצר מהודק, מתוק ולעיס, אבל כל עוד יש לו אלוהים על הבמה האומללות של הדמויות נהדפת בחזרה אל החיים שחולקים איתן את הנטל. יצירתה של רז מציגה רעיון בדבר אחווה אבל בעצלנותה המחשבתית משחררת את כל האומללות בחזרה אלינו.
הדמויות של מרשל מתאוות לדבר על סבלן לאחר המוות. ביצירה הנוכחית חובר מפוח למתים שמילאו את גופם באוויר כדי שיוכלו להגיד שוב את מילותיהם האחרונות, למען ישמעו בקהילה. יצירותיו של מרשל קומונליות מהיסוד. הדמויות בהן לא מופיעות לעולם לבד ואף תנועה לא נוצרת בלי תלות במישהו אחר. יש להן פוטנציאל ליצור מושג משותף של חיים שלא מסביר את האומללות בדרך ארצית. רז מתכוונת לתיקון (המידה הטובה של הפלורליזם) ומעלה עוול, מרשל מתכוון לעוול ומעלה תיקון. שניהם דגיגים ששוחים באותה בריכה מלאת כלור שממשיכה לטהר את ההבדלים ביניהם.
ברק מרשל. צילום: גדי דגון
