פרסי מוזיאון ת"א יוענקו בטקס פתיחת האגף החדש

מאיה ז"ק, עידו בר-אל, עילית אזולאי, ליאת אלבלינג, הדס חסיד, הילה טוני נבוק ואפרת קדם זכו בפרסי מוזיאון תל אביב לאמנות, והתורמים לבניית האגף החדש שמואל והרטה עמיר זכו בתואר עמיתי הכבוד של המוזיאון לשנת 2011. בטקס החלוקה יוכרזו גם שמות הזוכים בפרס קרן סנדל לפיסול ובפרס ע"ש הציירת נתה דושניצקי-קפלן למחקר.נימוקי ועדות הפרסים:
עמיתי הכבוד של המוזיאון לשנת 2011: שמואל והרטה עמיר
"הרטה ושמואל עמיר נולדו בסלובקיה ושרדו את מלחמת העולם השנייה באירופה. ב-1947 הרטה היגרה לארצות הברית שם הוכשרה ועבדה ככלכלנית. פול הגיע לפלסטינה שנתיים לפני היווסדה של מדינת ישראל ובמשך שנים היה חבר קיבוץ יחיעם.
הם מתגוררים בלוס אנג'לס, ארצות הברית, ופעילים בתחומי הנדל"ן. אהבתם לאמנות ולאדריכלות מוצאת את שילובה בחייהם הפרטיים והמקצועיים. תרומתם לפילנתרופיה כוללת בין היתר את הפדרציה היהודית, איפאק, אוניברסיטת חיפה, מוזיאונים שונים בלוס אנג'לס, מוזיאון ישראל ומוזיאון תל אביב לאמנות".

פרס קרן מנדל ואווה פונדיק לאמנות ישראלית: עידו בר-אל
"בר-אל נחשב כאחד הציירים המרתקים ביותר שפועלים בישראל. הוא החל את פעילותו בשדה האמנות במחצית שנות השמונים ונתפס מהר מאד כאמן בשל, יוצר מקורי ובעל אמירה אישית. בראל הפך את הציור שלו להמשך טבעי של המופשט הלירי הישראלי, ויצר חוליה מקשרת בין הציור האבסטרקטי העדין של ציירים כגון יוסף זריצקי ורפי לביא לבין הציור העכשווי.
אך בראל לא עצר בתחנה הלירית, אלא המשיך ליצור שפה משלו המבוססת על בחירה לא שגרתית של מצעי הציור בנוסח Objet Trouve ואובייקטים של Readymade אותם הוא אוסף ברחוב ועליהם מצייר. כך הוא מצליח להכניס – לאחר טיפול עדין אבל בעל אמירה משמעותית – את החוץ המשומש והמלוכלך לחלל הנקי והנשגב של מוזיאון או גלריה, ולייצר לצופה חוויה מטלטלת. בציוריו האין הוא היש, וכשקיים דימוי הוא אינו הנושא אלא משמש ככלי נוסף, כמו המצע החריג, המאפשר ליצירה כולה להוות מכלול מושלם אחד".
חבר השופטים: ד"ר רון פונדק, מר דורון סבג וגב' אלן גינתון

פרס קונסטנטינר לצילום לאמן ישראלי 2011: עילית אזולאי וליאת אלבלינג
"פרס קונסטנטינר לצילום לאמן ישראלי לשנת 2011 מוענק לעילית אזולאי (נ. 1972) ולליאת אלבלינג (נ. 1980). האמניות מייצגות בעבודתן מגמה חשובה שבזמן האחרון ניכרת בצילום הישראלי ובמרכזה דיון מחודש בראייה, בזיכרון ובתיעוד מתוך שימוש בעיבודים, בהדמיות ובהרכבות שמקורם בצילום ישיר, אך הם מתרחקים ממנו ליצירת סביבות פרדוקסאליות.
עילית אזולאי יוצרת בעבודותיה סביבה מבוימת בעלת חזות טיפולוגית חקרנית ועם זאת בדויה וחידתית. כמחקר ארכיאולוגי הממיין ומקטלג ממצאים מן העבר, היא מלקטת שרידים של ההווה ומפעילה עליהם חוקיות ברורה של מבט ותנאי צילום ומרכיבה מרחב פיקטוריאלי רציף אך חסר פשר נושאי. החלל המתקבל בתצלום הסופי חותר תחת ההיגיון המרחבי של הראייה החושית, ייצוגה הצילומי ופרשנותם (הן של המבט והן של התצלום) באמצעות המוח האנושי, כלומר בכלים הכרתיים.
ליאת אלבלינג מייצרת בעבודותיה שיבוש מרחבי מדוד ומוקפד המדגיש את המתח שבין נִראות ובין תבניות ראייה, בין הכרה ובין תפיסה חזותית ובין צילום לזיכרון. היא מצלמת מבנים אדריכליים, נופים או מצבים בין־אישיים ובתהליכי העיבוד מסירה, מוסיפה ומשנה בהם פרטים משמעותיים. האשליה הצילומית הנוצרת שומרת לכאורה על עקרונות הסדר החזותיים של חומר הגלם המקורי, אך מטילה ספק בתכניו הבסיסיים ובאיכותו הפונקציונאלית או מנטרלת אותם".
חבר השופטים: מר לאון קונסטנטינר וגב' נילי גורן

פרס אויגן קולב לגרפיקה ישראלית: הדס חסיד
"הדס חסיד (ילידת 1969, מתגוררת בהרצליה) מתמודדת בעקביות עם מוסכמות ביחס לתכונותיהם המהותיות של המצע והמדיום, מלאכת הציור והבניית המשמעות ביצירה. בהתכנסותה לתחום הפנים-אמנותי, חסיד נסמכת על עיקרים מן המצע הרעיוני של המינימליזם והמופשט המושגי ומטעינה אותם לתוך הדיון המתמשך על החזרה לציור.
חסיד מתמסרת במודע לפסיביות וחזרתיות, כשהיא חושפת את הנייר – אמנם באופן מרוסן – לתהליכים  המְסכנים אותו בעודפות ובאובדן שליטה. תוצרי המהלך – העבודות – מתאפיינים כמצבי ביניים: נייר שהיה לאובייקט כתוצאה מטבילתו החוזרת ונשנית בצבע ["טבילות" מס' xxx]; דימויים שחזותם מאזכרת נוסחים של ציור מופשט אקספרסיבי, ולמעשה הם רישום קונקרטי של ניגוב מכחול ["ניגובים" מס' xxx]; מקריות המבוימת ונשלטת על-ידי חוקיות נבחרת  ["יריקות" מס' xxx]; או רישום מסורתי המעתיק (מתוך התבוננות) תבניות, שהן צורות-תכנים סתמיות כביכול הקשורות לשגרת היומיום [עלון תרופה, תלוש משכורת, מסך מחשב מס' xxx].  עבודותיה של חסיד – שהאגבי בהן היה לאירוע והמוכר והנהיר עבר הזרה, התפרקות וטשטוש – הן ייצוגים רזים אך טעוני מתח של השרירותי וחסר הפשר, של מה שסוחף ואינו מרפה".
חבר השופטים: שושנה חסון  ואירית הדר.

הפרס על-שם שמואל גבעון: הילה טוני נבוק ואפרת קדם
"בסביבות הפיסוליות שהילה טוני נבוק בונה, היא עוסקת בחומרי בניה ובמאפיינים ארכיטקטוניים ישראליים תקופתיים טיפוסיים, שעצם הבחירה להשתמש בהם מהווה כלי להגדרת זהות אישית וקולקטיבית.
הצעת הפרויקט שעבורה היא מקבלת את הפרס עוסקת במבט ביקורתי-הומוריסטי על תרבות הדיור והפנאי הישראליים – ובאופן ספציפי היא מתייחסת בפרוייקט זה למשטחי דק העץ. הדק הרווח בבנייה ובשיפוצי השנים האחרונות הפך לסמל סטטוס אופנתי המייצג איכות חיים נוחה וגבוהה, ומלמד על פנטזיה כפרית-אירופית-סקנדינבית תלושה ביחס למקום.
ההצבה תכלול איזור תחום מפוסל מלוחות עץ – הדק – תאורת ספוטים וצמחייה – תוך שימוש בקודים עיצוביים מוכרים, אך באופן מוגזם ומתיימר. כמו עבודותיה הקודמות, גם עבודה זו תיראה פונקציונלית לכאורה אך בעצם תהיה משובשת, וההיגיון של הנוחות הביתית יתחלף בה בתחביר של סביבה פיסולית.
הילה טוני נבוק עוסקת בעבודתה במה שנראה לה כייבוא מאולץ של אסתטיקה זרה לתוך סביבה ישראלית המתאפיינת בהיעדר תכנון, צפיפות וכאוטיות, והיא הופכת רכיבים מקומיים אלה למיצבים בעלי איכות פורמליסטית ייחודית שמהדהדת מסורות פיסול מודרניסטיות וקונסטרוקטיביסטיות".