אמנות ציבורית במרחב משברי

דטרויט כמקרה מבחן – כתבה ראשונה מתוך שתיים:

יותר מכל עיר אחרת, דטרויט נתפסת כיום כסמל המובהק ביותר של עלייתו ונפילתו של החלום האמריקאי. מיקרוקוסמוס לתהליכים שעברה אמריקה, ובעקבותיה שאר העולם במאה העשרים ועל סף המאה העשרים ואחת. העיר שהמציאה מחדש את המהפכה התעשייתית ובמשך כמה עשורים יצרה תחושת שגשוג ואופטימיות בקרב מאות אלפי המהגרים שנהרו אליה מכל רחבי המדינה והעולם, ננטשה על ידי הנרי פורד (השני…) וחבריו והפכה למה שמכונה על ידי רבים כעולם שלישי בגרסתו האמריקאית.

פעם בשנה נערך בדטרויט מצעד החלומות, בו ניתן לצפות באבולוציה של מוצר הצריכה המזוהה ביותר עם העיר – המכונית. מראשון פסי הייצור, דרך ימי הזוהר של מוטאון ועד היום, מופיעים בשדרת וודוורד החוצה את העיר ופרבריה היצורים הממוכנים שעדיין ממלאים את ליבם של תושבי האזור בגאווה רבה, הוכחה לתרומתם הייחודית לתרבות האמריקאית. "From the town that puts the world on wheels" אומר הג'ינגל של אחת מתחנות הרדיו המקומיות, עם דגש על לשון הווה. אולם למרות הגאווה והנוסטלגיה, ולמרות שיירי העבר המפואר של תעשיית הרכב בעיר, סיפור היחסים בינה ובין דטרויט מצטייר כיום בעיקר כסיפור של הפקרה אכזרית.

בין שנות השלושים לשנות השישים תעשייה משגשגת ואיגודי עובדים חזקים הפכו את מעמד הפועלים בדטרויט לבורגנות החדשה – מעמד שהתאפיין בביטחון תעסוקתי, משכורת אחת המכלכלת משפחה (ו"משחררת" את הצלע הנשית להתמקד בתחום הבית והקהילה), ובעיקר בסמל הסטטוס הנחשק מכל – בעלות על בית צמוד קרקע. הבית הפרטי הפך להיות מזוהה עם ערכים כעצמאות, משפחתיות והשתייכות לקהילה – כל מה שמגדיר אזרחות אמריקאית טובה. מסיבות אלו המבנה העירוני של דטרויט התפתח באופן שונה לחלוטין מערים מוכרות יותר ומערי תעשייה אירופאיות. לצד אזורי התעשייה התפתחה העיר כפרבר עצום, שכונות על גבי שכונות של בתים חד קומתיים שמתפרשים על פני קילומטרים, וביניהן כבישים מהירים המפלחים אותה כמו בכדי להזכיר מיהו בעל הבית האמיתי.

דיאגו ריברה, The Detroit Industry Mural

בשלהי המאה הקודמת ועל סיפה של המאה החדשה, הפך הבית הפרטי בדטרויט מסמל לשגשוג והצלחה שנקנתה בעבודה קשה, לסמל השבר וההידרדרות של העיר, והצד האפל של אמריקה הפוסט-תעשייתית. כשהחלה התעשייה שנבנתה בדטרויט ובנתה את העיר לרעות בשדות זרים ומאוגדים פחות (תהליך שהחל בשנות ה-60), מי שיכלו להרשות זאת לעצמם החלו לעזוב את העיר לטובת הזדמנויות חדשות. הגזענות שאפיינה את העיר מראשיתה (ועל כך בכתבה הבאה), הובילה גם לעזיבה מאסיבית של תושביה הלבנים אל עבר הפרברים. מי שנותרו מאחור הם העניים, המובטלים וחסרי הכוח, ברובם אפרו-אמריקאים (כיום 85% מתושבי העיר). הבתים הפרטיים שנבנו בקצב מסחרר בשנותיה היפות של דטרויט נותרו נטושים – רחובות על גבי רחובות של בתי רפאים, חלקם נבזזו מכל מרכיב בעל ערך, חלקם נשרפו, חלקם נהרסו כמעט כליל. הסטטיסטיקות כיום מדברות על 20000 אלף בתים ריקים – שליש ממספר הבתים בעיר!

בשנים האחרונות הפכה דטרויט ליעד מועדף לצלמים המגיעים אליה לתעד את ה"מראה הפוסט-אפוקליטי", "איזור המלחמה החדש" ועוד כהנה וכהנה שמות תואר ספוגי פאתוס שדבקו בה. תושבים בעלי מודעות פוליטית מכנים זאת "פורנוגרפיית הריסות" ומגחכים בציניות למראה האורחים לרגע שמבקשים לראות אתרים איכותיים, כמו למשל תחנת הרכבת הישנה הפופולארית בקרב הצלמים, מבנה עצום ויפהפה בסגנון ארט-דקו שנותר נטוש, נטול חלונות ומאיים. מספר אמניות כבר בחרו לצלם עצמן בעירום בתחנת הרכבת ואתרים נטושים אחרים, בשיא של אסתטיזציה קיטשית, חסרת טעם וריקה מתוכן.

מתוך הספר "Ruins of Detroit" של איב מרשנט ורומיין מפר (Marchand & Meffre)

מתוך הספר "Ruins of Detroit" של איב מרשנט ורומיין מפר (Marchand & Meffre)

לצד התופעה האמנותית הבעייתית הזו, התפתחה בשנים האחרונות תופעה מעניינת יותר – עיסוק חוזר ונשנה של אמנים בבתיה הנטושים של דטרויט וניסיון למשוך תשומת לב למשבר האורבני דרך שימוש בבית כחומר גלם. ה"אב המייסד" ומי שהקדים את שאר האמנים בעשרים שנה הוא טיירי גייטון. בשנת 1985 יצר גייטון את "פרויקט היידלברג" שבעשרים וחמש שנותיו זכה בתהילה עולמית והפך ליעד תיירותי מועדף בעיר. גייטון גדל באחת מהשכונות הקשות של העיר ואיבד שלושה מאחיו בקרבות רחוב. הוא החל ללמוד אמנות בקולג' לאמנות בדטרויט ועזב בעצת מוריו על בסיס "חוסר התאמה" (אותו קולג' העניק לו לפני מספר שנים תואר דוקטור לשם כבוד). ללא הרבה ניסיון וחינוך אמנותי מוגבל החליט גייטון לזנוח את הציור הפיגורטיבי לטובת הפרויקט שיגדיר אותו כאמן. ברחוב היידלברג בו גדל ובו גרו שלושה דורות של בני משפחתו, הפך גייטון מספר נכסים מדולדלים לקרנבל צבעוני עשוי מאובייקטים מן הנמצא (found objects) , או במלים אחרות – מזבל.

פרויקט היידלברג

פרויקט היידלברג

לעירייה לקח זמן רב להבין שמדובר בנכס. כמה מן המבנים נהרסו והוחלפו על ידי גייטון באחרים. בנוסף, בתחילת הדרך נאלץ גייטון להתמודד עם ביקורת קשה מצד תושבי השכונה. אלו לא ראו בעין יפה את הפרוייקט העשוי זבל, שלא נתפס בעיני כולם כיצירת אמנות. עם השנים הצליח לבסס את מעמדו בקרב שכניו וגורמי העירייה, ופילס את הדרך לשורת אמנים בני הדור הבא שהפכו למחוזרים על ידי העירייה וזכו מיידית בפרסום והכרה. גייטון מגלם את הדימוי הקלאסי של "אמן אאוטסיידר" – הוא ביישן ואינו חש בנוח עם מילים ותאוריות. במובנים רבים, מי שאחראית להצלחת הפרוייקט היא אשתו ג'נין הארטפילד, שלאחר שפגשה אותו עזבה קריירה ארוכת שנים בבנקאות והפכה למנהלת הבלתי נלאית של הפרויקט. בזכותה פרויקט היידלברג הוא כיום עמותה רשומה שמפעילה מערך מתנדבים, יוזמת שלל פעילויות חינוכיות ומארחת מדי שנה תכניות רזידנסי.

פרויקט היידלברג

פרויקט היידלברג

גייטון מדבר על הפרויקט כאקט של ריפוי השכונה והמרחב העירוני בכמה הקשרים, החל מהילדים הגדלים באזור ונחשפים לאמנות ויצירתיות מתפרצת ברמה יומיומית, דרך התושבים שמקימים דוכני משקאות בסופי שבוע לכבוד התיירים שמגיעים, או אמנים נוספים שעברו להתגורר ברחוב ולהוסיף משלהם לפרויקט. החשיבות המרכזית קשורה לדימוי העצמי של השכונה שהפכה משכונת עוני למודל חיקוי, והאופן בו דימוי זה מקרין על התושבים ועל שכונות אחרות בדטרויט. הפרויקט זוכה כיום להערכה מצד עולם האמנות והאקדמיה, ונחשב למקרה מבחן של אמנות ציבורית מוצלחת – כזו שצומחת מהמקום ומתגמלת אותו, ומנהלת דיאלוג פורה ומפרה עם הסביבה. אלמנט הדיאלוג אינהרנטי לעבודה זו משום שגייטון עדיין מתגורר עם משפחתו באחד מבתי הפרויקט, וממשיך לחיות עם התושבים בשכונה.

בעקבות גייטון צצו בשנים האחרונות כפטריות אחרי הגשם אמנים צעירים שעושים שימוש בבתיה הנטושים של דטרויט בניסיון לייצר אמירה חברתית ומודעות, לקחת חלק פעיל בשיקום העיר, ואולי סתם לרכב על הגל שמושך לא מעט תשומת לב מהתקשורת ומעולם האמנות. הפרויקט המרשים ביותר הוא זה של Power House Productions  שמאחוריו עומד האמן יליד דטרויט מיטש קופ ובת זוגו האדריכלית ג'ינה רייכרט.  קופ ורייכרט מצהירים כי גייטון ופרויקט היידלברג היוו עבורם מקור השראה חשוב. לפני מספר שנים רכשו בני הזוג בית ב1900$ (לא כולל חשמל, צנרת וכמה מהקירות), ובעבודה רבה הפכו אותו לבית ראוי למגורים ובעל מערכת חשמל ומים עצמאית לחלוטין, המבוססת על אנרגיה בת-קיימא (off the grid). בהמשך נוצר שיתוף פעולה בינם לבין המגזין לאמנות רחוב juxtapoz. המגזין ארגן מכירה פומבית למען הפרויקט, ובכסף שנאסף נרכשו מספר בתים נוספים. כמה מהאמנים שתרמו מעבודותיהם למכירה הוזמנו לדטרויט ליצור מהבתים החדשים פרויקטים משלהם. כיום כל בית הוא יצירת אמנות מרהיבה, והזוג מעביר סיורים מודרכים בבתים מדי חודש. לב הפרויקט הוא תכנית הרזידנסי בה לוקחים חלק אמנים וארכיטקטים מרחבי העולם המגיעים לכמה חודשים לגור וליצור באחד הבתים.

The Powerhouse Project. הדימויים לקוחים מכתבה במגזין juxtapoz, שגם השתתף בפרויקט.

The Powerhouse Project

The Powerhouse Project

פרויקט נוסף ודומה במשהו הוא ה-Imagination Station, שנוצר ע"י קבוצת אמנים ופעילים אשר רכשה שני בתים הרוסים בכוונה להפוך אותם למרכז מדיה קהילתי וגלריה לאמנות. הבתים עוד בשיפוץ, ועד כה נערכו בהם מספר תערוכות. באחת מהן יצרה האמנית והאדריכלית קייטי ניואל מיצב מרהיב מחומרים וחפצים שונים שנמצאו במבנים הנטושים. ג'רי פפנהופ, אחד המייסדים, הוא יזם של פרויקטים מקוריים נוספים כגון Loveland – פרויקט אינטרנטי המזמין אנשים לרכוש שטחים בדטרויט לפי אינצ' רבוע, במטרה ליצור קשר בזעיר אנפין בין תושבים חדשים וותיקים ובין העיר המשוועת לתשומת לב והשקעה. פרויקטים מסוג זה מדיפים יצירתיות ועדכניות, ויחד עם זאת שטחיות ופשטנות. הפרויקט המתוקשר ביותר של פפנהופ וחבורתו הוא יוזמה שהחלה לפני מספר חודשים להקים בעיר פסל של רובוקופ (למי שפספס את שנות השמונים – סרט המד"ב מתרחש בדטרויט (אף שצולם בדאלאס, טקסס)). לצורך העניין הקימו היזמים את אתר האינטרנט detroitneedsrobocop.com, הצליחו לגייס כבר בהתחלה מעל שישים אלף דולר להגשמת הפרויקט, ובדרך משכו הרבה תשומת לב חיובית ושלילית.

עבודה של הארכיטקטית קייטי ניואל ב- imagination station

המודעות השיווקית של פפנהופ וחבורתו מתבטאת גם בייצוג האינטרנטי של ה-Imagination Station. עמוד הפייסבוק שלהם נפתח בהצהרה:

The Imagination Station of Roosevelt Park will be a catalyst for change in Detroit. With community engagement and new, creative uses of the internet as its cornerstones, the Imagination Station of Roosevelt Park will seek and implement innovative solutions to Detroit’s economic, community and cultural challenges 1.

הסגנון הפומפוזי של "לחשוב בגדול" נשמע מגוחך למדי ביחס לעובדות בשטח, אך הוא אופייני מאוד לארגונים ללא מטרות רווח באמריקה, בעיקר כשהם מתחרים על מענקים של קרנות חברתיות למיניהן (אני מנחשת שהנוסח נלקח ישירות מבקשה למענק). לעומת הצהרה בומבסטית שכזו, קופ ורייכרט מ-Powerhouse Productions אמנם מדגישים את חשיבות הקהילה והדיאלוג איתה, ואת הרצון שלהם לסייע לשכונה להתפתח באמצעות אמנות, אולם טוענים כי:

"it's not some do-good thing where everyone's trying to save the neighborhood or save Detroit- I think that's a totally bogus mentality. What works is what's mutually beneficial, and if the artist has space and it's affordable and you're independent and can have a network of people to work with, then it becomes an environment that helps the art and the artist 2."

אמנים נוספים עשו שימוש בבתים הנטושים בעיר במסגרת פרויקטים קצרי טווח יותר. תחת הכותרת Project Orange צבעה קבוצת אמנים אלמונים בתים המיועדים להריסה בכתום זרחני. בפרוייקט אחר המכונה IceHouse, Detroit החליטו האמנים מת'יו רדון וגרגורי הולם (שניהם מתגוררים בברוקלין, הולם נולד וגדל בדטרויט), להקפיא בית נטוש בעיר. על פי הצהרתם, ביקשו האמנים למשוך תושמת לב למשבר האורבני בעיר, מטרה תמוהה משהו מאחר וכבר כמה עשורים דטרויט נתפסת בתודעה הציבורית כעיר מתפרקת שהולכת וננטשת מדי שנה. אין צורך בגימיקים על מנת לגרום לעובר בכמעט כל אחד מרחובות העיר לפעור פה אל מול החיזיון המוזר והמטריד של חורבן והרס. רדון והולם מצהירים כי אחת ממטרותיהם ביצירת הבית הקפוא הייתה להביא יופי ושמחה לאחת השכונות העניות והמוזנחות ביותר בארה"ב. לטענתם, הדיאלוג עם העוברים והשבים והחיבור לקהילה שהתרחש במהלך חודשי העבודה על הפרויקט היווה את האלמנט המשמעותי ביותר עבורם. במהלך שהותם בעיר לקחו השניים חלק בפעילויות חברתיות כאלה ואחרות, ובהסדר עם הבנק שבבעלותו הבית המוקפא, נתרמו המיסים ששולמו על ידי האמנים במטרה למנוע את סילוקה של משפחה מבית אחר שעמד על סף עיקול.

Icehouse Detroit

ההבדלים בין האותנטיות של הפרויקטים השונים כנגזרת של הקשר בין האמן למקום, ולא פחות מכך – השתייכותם הגזעית של האמנים החדשים (רובם ככולם לבנים), מעוררים דיון סוער ומרתק בקרב קהילת האמנות המקומית – ועל כך בכתבה הבאה.

Project Orange