גיל: 34
מצב משפחתי: בזוגיות.
גדל ווהתחנך ב: הרצליה, תיכון אלון ברמה"ש.
השכלה: ניו יורק סטודיו סקול 1999-2002.
תחומי עיסוק/עניין:
ציור.
אמן/ית שאתה מעריך במיוחד:
אני אוהב המון ציירים! רמברנדט ,סזאן, קורו, קורבה, דלקרוואה, רואו ובונאר. כמו כן ציירים כמו גורקי, דה קונינג, רותקו וגסטון ועוד הרבה מהעבר וההווה.
ספר על האמנות שלך:
לפני שמונה שנים התחלתי לצייר מתוך ספר שבדיוק קראתי – סיפורים קצרים של אייזיק בבל, שם הוא מתאר את עצמו כפרש על סוס שנלחם עם הצבא האדום ונאלץ להיות עד לזוועות המלחמה ולהסתיר את היותו יהודי בעוד שהוא חלק מפלוגות שמבצעות פוגרומים ביהודים. בכל אותו הזמן הוא נזכר בילדותו. עניין אותי לנסות להעביר את הדימויים הויזואליים שעלו לי בזמן שקראתי את הסיפורים הללו. מתוך זה התחלתי לצייר מסיפורים אחרים כתובים והמון ציורים נוצרים כך. במקביל במשך השנים עבדתי בסטודיו שלי עם שני ציירים חברים שלי – קריס פרוטס וטיילר לופטיס לפעמים ביחד על אותו הקנווס והעבודה ביחד עזרה לי לראות דרכים שונות דרך הציור שלהם ונתנה לי מראה על האגו שלי כי צריך לוותר על החלקים שאתה ציירת.
- Talpaz, Dov. Lev. 20×16. 2010. oil on wood
למה אתה גר איפה שאתה גר?
אני גר בניו יורק מ-1999, כלומר כבר 12 שנים. זה התחיל מתוך הרצון ללמוד ציור וגם רציתי פשוט ללמוד בחו"ל. חברי הטוב מהתיכון היה שם אז טסתי בעקבותיו. לאחר מכן במשך שבע שנים עבדתי כאסיסטנט לצייר פול רסיקה שלימד אותי דרך הסתכלות על עבודתו שלו בסטודיו וראיית עולמו כצייר. ניו-יורק זו עיר עם המון אנרגיה וגם קושי ואינטנסיביות שבה אתה חווה הרבה תרבויות ועולמות שונים. אתה נפתח להרבה אפשרויות ודרכי עשייה ומחשבה. יש לי דיאלוג בציור ויותר מהכול רוב חבריי הם בארה"ב.
איך את חווה את הישראליות ו/או היהדות שלך שם?
אני חווה את היהדות בצורות שונות שקשה לי לעמוד עליהם כאן. אני מצייר הרבה דימויים שמזכירים לי את הארץ ואת התרבות היהודית. אני מרגיש ישראלי בזה שאני לא דתי ומאמין שלהיות דתי זה מיושן ורק יוצר סבל בעולם. עם זאת מצאתי את עצמי מרגיש יהודי יותר מאשר כשהייתי חי בארץ.
אתה מתגעגע לישראל?
כן, מאד. בעיקר למשפחה, להוריי שלא נעשים צעירים יותר ואחיי ואחותי שהייתי רוצה לחלוק עימם את היום יום ולאחיינים ואחייניות שלי שאני מאד אוהב להיות איתם. בשנה אחרונה יצא לי להיות רוב הזמן בארץ כי בת זוגי נמצאת שם כרגע, אז אני מרגיש שלפחות קצת השלמתי זמן ואני רואה את ישראל לא רק דרך הזיכרון.
- Talpaz, Dov. The King's Wedding. 35X34
האם אתה חושב לחזור בעתיד לישראל?
כן. אני תמיד חושב על זה בעיקר בכמה שנים האחרונות שבהם אתה מתבגר ורוצה עוד דברים בחיים. חלק מהחברים הכי קרובים שלי בניו יורק עזבו לערים אחרות וניו יורק נהייתה יותר בודדה. אני רוצה למצוא דרך לחיות בשני המקומות, חלק מהשנה בארץ וחלק בניו יורק.
האם כדי לקבל הכרה בישראל צריך בהכרח לעבוד מחוץ לישראל, או לפחות ללמוד בחו"ל?
אני מאמין שאתה צריך לעשות מה שאמיתי לך בדרך החיים ובאמנות שלך כדי להמשיך להשתנות, ללמוד ולגדול ואז שאר הדברים יפלו למקומם.
באיזו מידה אתה מרגיש שהלימודים והחיים בחו"ל תרמו להתפתחותך המקצועית?
במידה רבה מאד. אני עם הרבה יותר ביטחון לגבי מי שאני כצייר, וזה קרה לי בניו-יורק דרך ההיכרות עם מוריי וחבריי הציירים. פגשתי אנשים מופלאים שדרך האמת שלהם אתה יכול ללמוד לראות את שלך.
ספר בקצרה על אחד הפרויקטים שלך:
הפרויקט המרכזי שלי הוא תערוכה קבוצתית בשם Painting in New York. שאני חלק ממנה ומהקמתה. זוהי תערוכה של שבעה ציירים בעיקרה בנוסף לכמה אורחים כל פעם. כולנו נפגשנו בין אמצע לסוף שנות התשעים בסטודיו סקול והצגנו את התערוכה הזאת בצורה עצמאית לחלוטין חמש פעמים ב-8 השנים האחרונות. התחלנו להציג בחללים כמו חנויות להשכרה כשביקשנו מבעל הבית לעשות תערוכה תמורת שיפוץ קל וכך התקדמנו. התערוכה האחרונה הסתיימה בסוף מאי האחרון והיא הייתה הכי אמביציוזית בהרבה מובנים. היא נאצרה ע"י לורן באקויין ולורי בוקסטיין מגלריית לורי בוקסטיין בצ'לסי ניו יורק. התערוכה בעצם מציגה את הקונטקסט – שבע דרכים שונות לציור כשבכולן חשוב התיאור של החלל בתמונה. כמו כן ציורים שהם חלק מהמסורת, עם זאת חדשים במהותם מהמאה ה-21.
מה תוכניותיך לעתיד הקרוב?
אני מצייר לקראת תערוכת יחיד ב-21 ביולי בחלל שנקרא Speak Easy בפלורנטין, תל אביב. זאת תהיה תערוכה יחיד ראשונה שלי בארץ אז אני מתרגש ושמח מאד על קיומה.
"מעשה בסוס" – תערוכת ציורים של דב טלפז, ב-Speak Easy, רח' 9 בפלורנטין בתל אביב.פתיחה: יום חמישי 21 ביולי, 20:00.
- Talpaz, Dov, Horse and man, outside drawing in NYC, 2011
אמנים ואמניות המתגוררים/ות בחו"ל (במשך שנתיים לפחות) ומעוניינים להשתתף במדור מוזמנים ליצור קשר בכתובת: erevravmail@gmail.com
